האם ניתן להוסיף הוראה אופרטיבית

ולתקן בכך את פסק הדין?

זוהי הסוגיה שעלתה בבית משפט לענייני משפחה בנצרת, בפני השופטת ג’מילה ג’אברין כליפה, שקבעה כי דין תביעה  להוספת הוראה אופרטיבית דינה להידחות. מהרקע העובדתי וההליכים המקדמיים שארעו, ניתן לציין כי בני הזוג שנישאו ביולי 1994 התגרשו במרץ 2013, לאחר שחיי הנישואין שלהם עלו על שרטון.

לצורך חלוקת רכוש, קביעת מזונות ועוד הליכים מוכרים במחוזות הליך הגירושין, מינה בית המשפט אקטואר כמומחה מטעמו בכל הנוגע לאיזון המשאבים ביניהם. האקטואר נתן שתי חלופות: האחת לאיזון זכויות מידיות והשניה איזון זכויות לתאריך מימוש כמצוין בה.

                                               השמטה מקרית? לא בטוח!

בפסק הדין שניתן באוגוסט 2013 קבע השופט סארי ג’יוסי כי “…סוגיה זו באה על פתרונה”, והכריע בכל עניין שנותר עדיין בגדר מחלוקת בכל הקשור למזונות ילדים, פירוק שיתוף בבית המגורים וכן תביעה לדמי שימוש  בו. כמו כן פסק בנושא הרחבת הסדרי הראיה והסכם הממון. על פסק דין זה הגישה האשה ערעור שהתקבל באופן חלקי ולאחר מכן הגיש הבעל בקשה ל”השלמת פסק דין”, בו טען כי נשמט בטעות מפסק הדין שניתן באוגוסט 2013 נושא איזון המשאבים חלופה א’, לאיזון זכויות מידי. לאור זאת ביקש הבעל להוסיף הוראת ביצוע, לפיה תחויב האשה בסכום שקבע האקטואר בחלופה א’ שעמד על 41,369 ₪ בתוספת מע”מ. לכך הגישה בקשה לדחייה על הסף של תביעה זו. בית המשפט קבע כי לא קיים הליך “השלמת פסק דין”, והבעל הגיש כתב תביעה מתוקן ובו טען, כי נפלה טעות בפסק הדין, ושב וביקש להשלימו ולחייב את האשה לשלם את הסך הנ”ל שנקבע בחלופה א’.

בית המשפט עסק בפסק הדין בטענות הצדדים, ובהן טענות הבעל כי ההוראה האופרטיבית נשמטה בטעות ויש לתקנה מכוח הסעיף 81, הקבוע בחוק בתי המשפט וכן ההשמטה הינה מקרית, והתרחשה בשל אי הבנה ביחס לסוגיות בהן עסק בית המשפט, אשר מינה מומחה לשם עריכת חוות דעת, בכל הקשור לאיזון המשאבים וזה בא על פתרונו. משמע, לפי הבעל, בית המשפט לא דן בכך וההשמטה של קביעה בנושא מקורה בטעות, שכן בית המשפט התייחס ליתר העניינים שנותרו עדיין במחלקות. טענותיו של הבעל מדגישות כי המומחה מונה מטעם בית המשפט, ולא יתכן כי המלצתו ובחירתם של הבעל והאשה בחלופה א’, לא באה לידי ביטוי בפסק הדין ומשכך לא באה על פתרונה ללא יישומה. עוד טען הבעל כי משמעות הדבר היא תוצאה שבית המשפט לא התכוון אליה, ולמעשה מהווה דחייה לתביעת איזון המשאבים שבוצעה לפי הנחיית בית המשפט. כמו כן טען כי יש בהחלטה שלא לתקן את פסק הדין, משום “עשיית עושר ולא במשפט”, שכן הסכום שנקבע בחלופה א’ לאיזון המשאבים יוותר בידי האשה, שאת טענות ההגנה שהעלתה דחה וטען, כי הצדק מחייב קבלת התביעה לתיקון פסק הדין.

טעמים מיוחדים   

האשה טענה מנגד, כי תביעתו של הבעל הוגשה באיחור ניכר, ללא הסבר והדבר מהווה זלזול בסדר הדין. התביעה למעשה לא הוגשה בתום לב, ומטרתה ניסיון לשנות את פסק הדין ולא לתקן סעיף. כמו כן נטען כי מדובר בטעות בפסק הדין ולא בהשמטה מקרית, ולכן אין מקום לתביעה זו לתיקון פסק הדין.  עוד  טענה כי בכך שלא המציא לאשה את הבקשה להשלמת פסק דין, כפי שבית המשפט הורה לו חודשיים לאחר פסק הדין, זנח את תביעתו ועולה מכך כי יש לדחות את תביעתו.

בסיום טענותיה הוסיפה האשה, את העובדה שלא הגיש ערעור על ההחלטה אלא  עשה זאת במסגרת הדיון בערעור שהגישה, בו העלה טענותיו ובקשתו לתיקון. זאת ועוד טענה כי פסק הדין הינו סופי ומהווה מעשה בית דין והוסיפה כי בקבלת תביעת הבעל תתרחש פגיעה בסופיות הדיון, בגרימת עומס לבתי המשפט ובכלל פגיעה בעקרונות הצדק.  בית המשפט עסק בהוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט נוסח משולב התשמ”ד, לפיו אם נפלה טעות  בפסק דין או בהחלטה, רשאי בית המשפט לערוך תיקון תוך מתן החלטה מנומקת במהלך עשרים ואחד יום ורשאי לשמוע את טענותיהם של הצדדים לפסק הדין. טעות תיחשב לטעויות טכניות בלבד ולא מהותיות ובהן, חישוב, פליטת קולמוס, השמטה במקרה של דבר מה או לחילופין הוספתו באקראי. זאת ועוד, הסמכות שמקנה סעיף 81, הינה חידוד ודיוק של דבר אליו התכוון לומר מראש. לא מדובר כאמור בטעויות מהותיות, אלא טכניות בלבד. מעבר לכך יש להגיש בקשה לתיקון תוך 21 יום ממתן פסק הדין. הארכה ניתנת רק “מטעמים מיוחדים”. זאת ועוד, חל איחור בהגשת הבקשה לתיקון וזו נבחנה על ידי בית המשפט לאור השאלה, האם האיחור נבע מ”טעמים מיוחדים?” וכן האם עמד במבחן ה”טעם המיוחד” המקל. כמו כן בדק בית המשפט את התנהלותו של הבעל, בכל הקשור להגשת הבקשה לבירור מה עלה בגורלה ותהה מדוע לא המציא לאשה עותק ממנה, לשם תגובה כפי שהורה בית המשפט. בית המשפט קבע בהקשר לכך, כי התנהלותו מעידה על זניחת הבקשה לתיקון פסק הדין, וההליך הסתיים בבית המשפט כשפסק הדין סופי וחלוט. שוב מזכיר בית המשפט כי קבלת התביעה לתיקון טעות, פוגעת באינטרסים של סופיות הדיון, מעמיסה על בית המשפט ואינה עולה קנה אחד עם עקרונות הצדק.

לאחר שבחנה השופטת את כל אלה, קישרה שוב את מסקנותיה עם סעיף 81 לחוק, וקבעה כי הטעות אינה טכנית, אלא מהותית וכי בית המשפט לא רצה לכלול הוראה אופרטיבית בנוגע לחלופה א’ בחוות הדעת של האקטואר. למרות זאת צויין בפסק הדין בהערת אגב, כי קביעת בית המשפט בפסק הדין הראשוני בדבר נושא איזון המשאבים, “באה על פתרונה”, אינה בהירה דיה. שוב התייחס בית המשפט לאבחנה בין טעות מהותית לטכנית, וקבע כי לו סובר האיש כי הטעות הינה מהותית, רשאי הוא להגיש ערעור או לבקש תיקון מהותי “עד שבית המשפט קם מכסאו”, כך לא עשה אלא העלה את טענותיו במסגרת ערעור שהגישה האשה. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט, כי האיש לא הצליח לשכנעו בצדקת טענותיו, ובפסק הדין נקבע כי דין התביעה להידחות וקבע הוצאות לאשה בסך 6000 ₪.

——————————————————-

תמ”ש 14542-11-14

הכותבת משפטנית ומגשרת ואין בכתוב משום ייעוץ משפטי.

*בכפוף לתקנון