בקשה לביטול כתב אישום, מחמת פגם שנפל בו, התקבלה ע”י בבית משפט השלום בירושלים, בפני כבוד השופט מוחמד חאג’ יחיא. עניינה של הבקשה בכתב אישום שהוגש כנגד נאשם באשמת ביצוע איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל”ז 1977.

מפסק הדין עולה, כי הנאשם והמתלוננת הינם גרושים ולהם מספר ילדים משותפים. לפי עובדות כתב האישום התקשר הנאשם לביתו הקטינה אשר סירבה לשוחח עימו. האם ענתה לשיחה שבמהלכה, לפי הנטען בכתב האישום איים עליה באומרו, “את תשלמי על הכל ביוקר…אני אדאג שכל החיים שלך את תסבלי…אני יודע שרצית שאני אכנס לכלא ליותר שנים… אני מבטיח לך שעוד מעט אני אשתחרר ואת תראי מה אני יעשה לך…”.

הנאשם הגיש טענה מקדמית, לפיה דין האישום להתבטל, זאת משום שצויינה בו עובדת עברו הפלילי ועצם כליאתו, מה שנועד להשחיר את פניו”. המאשימה טענה בתגובה, בין היתר, כי למרות שאכן כתב האישום מזכיר את האמור, יש בעובדות אלה כדי ללמד על “המסוכנות הגוברת” של הנאשם ועל עוצמת האיום ונסיבותיו. בהחלטה מציין כב’ השופט, כי המאשימה הגישה בקשה נפרדת מטעמה לתיקון כתב האישום, ולהוסיף לרשימת עדי התביעה את גזר הדין שבגינו הנאשם ריצה את עונשו, ושהה בכלא במועד השיחה.

בדיון והכרעה, קבע כב’ בית המשפט כי, “בכתב האישום נפל פגם מהותי ואף פסול”, והוסיף בין היתר כי, מכוח סעיף 149 (3) לחסד”פ (נוסח משולב), התשמ”ב 1982, ראשי נאשם לאחר שהחל משפטו להעלות טענות מקדמיות וביניהן פגם או פסול בכתב האישום ומכוח סעיף 150 לחסד”פ, עולה בין היתר, “…נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את כתב האישום…”. בנקודה זו עובר כב’ בית המשפט לדון בשאלה, האם נפל פגם או פסול בכתב האישום, ופוסק כי, “אין מחלוקת שכן, בשעה שמזכירים בכתב האישום את עובדת היותו של הנאשם מרצה עונש מאסר בכלא, בזמן ביצוע העבירה, ולבטח מאיזו סיבה, יש באלה אינדיקציות – עד חשיפה מובהקת לעברו הפלילי”.

כב’ בית המשפט תומך את קביעתו בפסיקה ובכללה מכוח ע”פ 470/83 ו – ע”פ 3954/08, לפיהם, “…אין התביעה רשאית להציג עבר פלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו ובטרם ניתנת הכרעת הדין בעניינו…”. בתוך כך הבהיר, “… החשש שמא חשיפה לעברו הפלילי של נאשם עלולה להביא לגיבוש דעה קדומה כלפיו עוד בזמן בירור אשמתו…”, מה שיפגע בחזקת החפות אשר עומדת לזכותו, ע”פ 5972/07. מפסק הדין עולה עוד כי, פסיקה זאת מקבלת את כוחה גם מהוראת סעיף 163 לחסד”פ, לפיו, “נאשם שבחר להעיד לא ישאל בחקירה שכנגד שאלות בעניין הנוגע להרשעות קודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עד”.

לכך הציג כב’ בית המשפט מספר חריגים שנקבעו בפסיקה, המתירים הצגת עבר פלילי בזמן בירור האשמה וביניהם, לאפשר לנאשם להעיד על אופיו הטוב, הצגת ראיה בדבר עברו של הנאשם, שכן נחוצה היא להפרכת גירסה או טענה עובדתית או קונקרטית לצורך הגנתו, “עדות שיטה”, כדי להוכיח שיטה מיוחדת בה נקט הנאשם גם לצורך המעשה הנוכחי בגינו נאשם, (ע”פ 10733/08). בנוסף, אוזכרו ברשימת חריגים זו, גם ‘עדות בדבר מעשים דומים’, להוכחת קיום מחשבה פלילית העומדת בהבדלה למעשה אקראי (ע”פ 411/04 ו-ע”פ 3731/12). וחריג אחרון לפיו הדרישה הקודמת שהוצגה לעיל, מהווה, כעולה מע”פ 578/84, יסוד מיסודותיה של העבירה המיוחסת לנאשם.

בדיון מן הכלל אל הפרט קבע בית המשפט, כי עברו של הנאשם והעובדה כי השיחה נושא כתב האישום קוימה מהכלא, הוצגו כנסיבה מחמירה, ולא כחלק מתשתית עובדתית בכתב האישום וזאת כדי, “…להצביע על מסוכנותו המוגברת של הנאשם וביתר שאת, על תעוזתו לכאורה לאיום על אשתו ועל ילדיו, שעה שהוא מרצה מאסר בגין מעשה באותו הקשר פלילי ממש…”. בהקשר לכך מוסיף בית המשפט, כי אם היה מוזכר בכתב האישום רק כי ביצע הנאשם את השיחה מהכלא, ניתן היה לראות בו כחלק מהמסכת העובדתית, ובית המשפט לא היה נוטה לבטל את האישום.

בית המשפט מוסיף ומחדד, כי בשעה שבכתב האישום נכלל ההסבר המצביע על רמת מסוכנותו, לפיו הנאשם שהה במאסר בגין עבירות של אלימות כנגד אשתו וילדיו, הרי שאינו חלק מהתשתית העובדתית ואינו נועד לצורך דיון בהרשעה, אלא מקומו לאחר ההרשעה ובשלב גזירת הדין שלאחריה. בית המשפט התייחס וקבע כי, “הנאשם טרם השיב על כתב האישום, וכן כי המאשימה לא הצביעה על הצורך בהצגת עבר זה של האשם…”. עוד הוסיף, כי המאשימה ביקשה אף לתקן את כתב האישום ולצרף לו את גזר הדין מהליך קודם, כאמור.

בהמשך לאמור לעיל, קבע כב’ בית המשפט כי לטעמו, “מדובר בפגם ממשי שאף מגיע לכדי פסול בנוסח כתב האישום”.  בנוסף סייג בית המשפט מכוח סעיף 150 לחסד”פ לפיו, “נתונה הרשות לבית המשפט לתקן את האישום או לבטלו”, אבל קובע, כי התיקון הינו חסר משמעות, שכן כל גורם שיפוטי שייחשף אליו בהמשך בכל הליך שיפוטי שיידרש להליך, עלול להיחשף לכתב האישום דנן ובכך תוחטא מטרת הכלל לפיו, “אין התביעה רשאית להציג עברו הפלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו ובטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו”, אך נקבע, כי המאשימה רשאית להגישו מחדש בצורה תקינה. בסופו של יום בוטל כתב האישום כנגד הנאשם.

לפסק הדין ת”פ 32446-12-21, מדינת ישראל נ’ פלוני 

———————————-

אין במאמר משום המלצה לפעולה, או אי פעולה ו/או ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא.

כל העושה שימוש במאמר לצרכיו, עושה זאתעל אחריותו המלאה והבלעדית.

הכותבת לא ייצגה בתיק.

ט.ל.ח.