בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים בהחלטה תקדימית: לא ניתן להתחשב בתמיכה משפחתית כהכנסה – לצורך קביעת זכות לסיוע בשכר דירה
השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן: “קצבאות הביטוח הלאומי לא מספיקות לקיום אנושי בכבוד”
את פסק הדין פתחה השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן עם ציטוט מתוך הספר עלובי החיים, ויקטור הוגו, “כי הרי הרבה מעשים נשגבים מתבצעים בשל מאבקים קטנים. הרבה לבבות אמיצים, עיקשים ועלומים נלחמים בחירוף נפש, באפלוליות, נגד פלישתם הרת-הגורל של הצרכים והחרפות….. החיים, המצוקה, הבידוד, העוני הינם שדות-קרב הניחנים בגיבורים משלהם; גיבורים אלמונים, אך לעיתים
דגולים יותר ממצביאים 5 מהוללים.”
(עלובי החיים, 1862.)
ומיד לאחר מכן הוסיפה, העתירה מעוררת שאלות של היחס לאנשים החיים בעוני, ובהן נשים המגדלות את ילדיהן לבדן, ההתמודדות אל מול בירוקרטית הרווחה, חופש הבחירה של אנשים החיים בעוני, חובות המדינה לקיום אנושי בכבוד, לרבות בתחום הדיור, ומהו המדד לכך, והאם האם המדינה רשאית להתנער מחובתה לקיום אנושי בכבוד, כאשר יש תמיכה משפחתית (ולו מינימלית) חלופית.
מדובר בעתירה שהגישה אם חד הורית, גרושה עם שתי בנות, כנגד החלטת משרד השיכון להפסיק סיוע בשכר דירה שקיבלה בשנים קודמות, על אף שלדבריה, מצבה הכלכלי לא רק שלא השתפר – אלא הורע.
החלטת משרד השיכון להפסיק את הסיוע התבססה על דו”ח חוקר, שנשלח מטעם הביטוח הלאומי, בו נטען, שהעותרת אמרה לחוקר שהיא מקבלת סיוע קבוע מהוריה. העותרת הכחישה ואמרה שכל שאמרה לחוקר הוא שאימה סייעה לה באופן חד פעמי. בית המשפט הטיל ספק רב במהימנות דו”ח החוקר, שכן הדו”ח הוגש בשתי גרסאות שונות וסותרות, כולל תוספות מאוחרות בכתב יד (השופטת הורתה למבקר משרד השיכון לחקור את העניין).
בפסק הדין המשתרע על 41 עומדים נקבע בהחלטה תקדימית, כי לצורך קביעת זכות לדיור ציבורי, לא ניתן להתחשב בתמיכה משפחתית כהכנסה. בית המשפט עמד על כך שמדו”חות שונים של ועדות ממשלתיות ושל הביטוח הלאומי, עולה כי ככלל, הקצבאות הניתנות היום אינן מאפשרות קיום אנושי בכבוד, גם לא בתנאים הבסיסיים והמינימליים ביותר, וקרא למדינה לקבוע מדד לקיום אנושי בכבוד.
השופטת קבעה, כי בהיעדר מדד המבוסס על בדיקות כלכליות וחישובים עדכניים, לא ניתן להניח כי הקצבאות מספיקות לקיום אנושי בכבוד, ועל כן יש להניח כי תמיכה משפחתית היא זו שמאפשרת קיום אנושי בכבוד בתנאים מינימליים, ואין לשלול קצבה (במקרה זה סיוע בשכר דירה) בשל תמיכה משפחתית שכזו.
השופטת אגמון גונן עמדה באריכות על החסמים במימוש זכויות רווחה העומדים לפני אנשים החיים בעוני, ובמרכזם חוסר האמון במבקשי הסיוע. החוקר לא האמין לעותרת כי היא מתקיימת מההכנסות עליהן הצהירה (עבודה חלקית, קצבת ילדים ומזונות מינימליים), שכן לדברי החוקר הדירה בה גרה העותרת “אינה משדרת מצוקה”. השופטת קבעה, כי חופש הבחירה עומד בליבו של כבוד האדם, ויש לאפשר, גם לאנשים המקבלים סיוע מהמדינה, לבחור ולקבוע סדר עדיפויות. כך, אם העותרת מעדיפה לגור בשכונה טובה שם יש סביבה חברתית ולימודית מתאימה יותר לבנותיה, ולהצטמצם בהוצאות בנושאים אחרים, יש לאפשר לה זאת:
“בהחלט יתכן כי העותרת בחרה לגור בשכונה מבוססת, כדי לדאוג לחינוך טוב יותר וסביבה חברתית טובה יותר לבנותיה, ולהצטמצם בתחומים אחרים, כך עולה מהערעורים שהגישה… אין להעניש את העותרת על כך שהיא מנסה לשדר נורמליות ושומרת על בית נקי ומסודר…
אני סבורה כי אין לשלול מהעותרת את זכויותיה רק כיוון שהעדיפה לגור בשכונה שתהווה סביבה חינוכית וטיפולית מתאימה וטובה יותר לבנותיה. אני סבורה כי דחיית בקשתה נבע בעיקר מהעובדה שהתגוררה בשכונה יקרה יחסית, והוציאה סכום לא מבוטל כשכר דירה. חלק מכבוד האדם הוא לאפשר לה בחירה שכזו, גם במסגרת הקצבאות שהיא מקבלת מהמדינה”
לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי גם לו הייתה מתקבלת גרסת משרד השיכון, כי העותרת מקבלת תמיכה מהוריה, הרי שלא ניתן לקחת זאת בחשבון כהכנסה לצורך חישוב הזכות. בראש ובראשונה כיון שבהעדר כל מדד או עלות של תנאים בסיסיים לקיום בכבוד, לא ניתן להניח שהסיוע של המדינה לבדו עומד בחובה להבטיח קיום אנושי בכבוד, לרבות בדיור. השופטת קבעה לעניין זה כי:
“בהיעדר מדד קונקרטי שיבחן מהי העלות ומה נדרש לצורך קיום אנושי בכבוד, לא תהיה הגנה אמיתית על הזכות לקיום בכבוד בישראל. הגיעה השעה שהמדינה תגדיר מדד לקיום אנושי בכבוד.
הרשות אינה יכולה להחזיק במקל משני קצותיו – מחד לא לקבוע בעצמה מהו המינימום הנדרש לקיום מינימלי בכבוד, ולהראות כי כלל הסיוע והקצבאות מספיקות למקבלי הקצבאות לקיום מינימלי בכבוד, ומהצד השני, לקבוע, ולא בחקיקה ראשית, כי קצבה המתקבלת מקרובי משפחה נכללת בגדר הכנסה לצורך קבלת דיור ציבורי, תוך הנחה שהקצבה מספיקה לקיום מינימלי בכבוד. אין זה ראוי לשלול את זכאותה של גב’ א’. לסיוע בשכר דירה, במיוחד כשהמדינה טרם הגדירה מדד לקיום בכבוד שעל פיו תיבחן המספיקות של הקצבאות השונות המתקבלות לעמידה בסף של קיום מינימלי בכבוד.”
הנימוק השני לכך שלא ניתן להגדיר תמיכה משפחתית כהכנסה היה שמקום להתערב בתמיכות פנים משפחתיות, בוודאי ללא חקיקה המסדירה זאת. השופטת אגמון גונן עמדה על הקשיים שב”משפוט” תמיכות פנים משפחתיות המחייבות גמישות, וקבע כי מדובר בנושא שעל המחוקק לעסוק בו, והפנתה להצעת חוק בנושא זה שבינתיים לא קודמה, בין השאר כתוצאה מהקשיים הללו.
בסוף הדבר הביאה כב’ השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן ד”ר מיכל אגמון-גונן ברגישות שאפיינה את כל פסק הדין, את דברי המשורר רוני סומק, וכך כתבה, “לפני סיום אביא מדברי המשורר רוני סומק, שהיטיב לבטא בשירו “קו העוני” את תחושותיו של ילד שגדל בתנאי עוני, ומתקשה לראות מעבר לקו האופק. הילד שבשיר, הילד שהיה סומק, אומנם מתקיים מבחינה פיזית, אולם כלל לא בטוח שהוא מתקיים קיום אנושי בכבוד:
“כְאִלּוּ אֶפְשָר לִמְתֹחַּ קַּו וְלוֹמַּר: מִתַּחְתָיו הָעֹנִי.
הִנֵה הַּלֶּחֶם שֶבְצִבְעֵי אִפּוּר זוֹלִים
נִהְיָה שָחֹר
וְהַּזֵיתִים בְצַּלַּּחַּת קְטַּנָה
עַּל מַּפַּּת הַּשֻּׁלְחָן.
בָאֲוִיר, עָפוּ יוֹנִים בְמַּ טס הַּצְדָעָה
לִצְלִילֵי הַּפַּּעֲמוֹן שֶבְיַּד מוֹכֵר הַּנֵפְט בָעֲגָלָה הָאֲדֻּמָה,
וְהָיָה גַּם קוֹל הַּנְחִיתָה שֶל מַּגְפֵי הַּגוּמִי בָאֲדָמָה הַּבֻּצִית.
הָיִיתִי יֶלֶד, בַּבַּיִת שֶקָרְאוּ לוֹ צְרִיף,
בַּשְכוּנָה שֶאָמְרוּ עָלֶיהָ מַּעְבָרָה.
הַּקַּו הַּיָחִיד שֶרָאִיתִי הָיָה קַּו הָאֹפֶק וּמִתַּחְתָיו הַּכֹל נִרְאָה
עֹנִי” (רוני סומק “קו העוני” גן-עדן לְאֹרז, מבחר 1996-1976, 1996.)
והוסיפה, “במדינת ישראל של שנת 2021 , כבר אין שכונות שמכנים אותן “מעברה”, אפשר שכבר אין בה בתים רבים שקוראים להם “צריף”. אולם, חיים בה, למרבה הצער, נשים, גברים וילדים רבים בעוני, הרואים קו יחיד שהוא קו האופק, ומתחתיו הכול נראה עוני. לרשויות המדינה יש אחריות חברתית להעניק לכל אדם את רשת הביטחון והתקווה שיוכל יום אחד לעלות מעבר מקו העוני, ולראות מעבר לקו האופק.
במקרה שלפניי משרד השיכון לא דאג לעותרת לכך, ואף חרג מסמכותו כשכלל בהכנסה הקובעת לצרכי קבלת סיוע בדיור ציבורי את הכספים שטען שהעותרת קיבלה מהוריה. לפיכך, העתירה מתקבלת במלואה. אני מחייבת את משרד השיכון לשלם לעותרת את סכום הסיוע בשכר דירה כפי שהיה בעת הגשת העתירה, בסכום שך 1,170 שקלים, או בסכומים אחרים על פי עדכון גובה הסיוע, החל מאוקטובר 2017 , ועד סוף שנת 2021. זאת, בכפוף לתצהיר העותרת כי מצבה הכלכלי מ- 2019 עד היום לא השתנה. החל מהשנה הבאה (2022) העותרת, ככל שתהיה מעוניינת בקבלת סיוע בשכר דירה, תגיש בקשה חדשה ככל הנדרש על פי הנוהל.
משרד השיכון יישא בהוצאות העותרת ושכ”ט עו”ד בסכום של 20,000 שקלים.”
תקציר עת”מ 26217-07-18 א’ א’. נ’ משרד הבינוי והשיכון
לפני:
כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן
העותרת: א’. א’.
ע”י ב”כ עו”ד אלי סמוכה
נגד
משיבים משרד הבינוי והשיכון
ע”י ב”כ עו”ד יוסף מנסור, מפרקליטות מחוז ת”א – אזרחי