ניכור סבא וסבתא, (להלן: “ניכור קפקאי”), הוא מצב שבו סבתא וסבא חיים בסיוט מתמשך, שאין ממנו מוצא שבו הילדים שלהם או בן הזוג שלהם, לאחר מות בנם/ביתם בשל סכסוך כספי או אחר, ומונע מהם לראות/להיפגש/לשוחח עם הסבא והסבתא. בכך קוטע באחת קשר מיטיב וחם ותומך נפשית וכלכלית שנמשך שנים – מאז רגע הולדתם. הניכור יכול להתרחש בכל ארץ בעולם אבל כל אחד חושב שהוא היחידי שסובל ממנו. אז לא. חיים ביננו סבא/סבתא שלא פגשו את הנכדים שלהם שנים רבות.

הניכור הקפקאי אינו נחלתם של הורים שכולים בלבד, אשר איבדו את בנם/ביתם, והחתן/הכלה מונעים מהם לראות את נכדיהם. הניכור מתרחש גם בקרב משפחות שלכאורה מבחוץ נראות שלוות וחמות, אבל בין ארבעת הקירות מתרחש כאוס בין הילדים לבין הסבא/סבתא על רקע כלכלי או אחר והמדרון חלקלק, בשלב מסויים מונפת חרב ‘הניכור הקפקאי’ ומשם עולה החומה והשער נסגר, אין יותר נכדים, אין יותר מי שיקרא לך סבא או סבתא, והנכדים מאבדים באחת את הקשר שלהם עימם.

כאן מתחיל הסיוט – של כל הצדדים לניכור הקפקאי. הנכדים שלא מבינים וניזונים מהמסרים של הצד המנכר אשר יצדיק מן הסתם את העובדה כי הנתק נוצר בגללם, אחרת איך ניתן להסביר לנכד שהוא לא יראה את סבא וסבתא שלו לעולם?

הסיוט הזה לא נגמר – מהרגע שהחל הניכור ההורי הוא מנהל את החיים של הצד המנוכר – הסב והסבתא ומחריב את חייהם. נדמה להם שהם בשביל ללא מוצא ואין דרך מילוט מהסיוט הזה ולכן האנלוגיה לניכור קפקאי.

אם תדברו עם סבא וסבתא מנוכרים, תוכלו להרגיש את האופן שבו הניצוץ הזה שהיה שם, בכל פעם שנפגשו עם הנכדים שלהם או דיברו עימם, כבה, אבל לפני שכבה שרף הכל, את הלב, את הנשמה. יש שמצליחים לחיות עם הכאב ולתעל אותו לנכדים של אחרים, לילדים של חברים ויש כאלה שהכאב קשה מנשוא.  הסב והסבתא המנוכרים, לעיתים גם נשארים לבד לאחר שהתאלמנו ובכדי לשרוד הם חייבים להכיל את הכאב הזה לבד או עם איש מקצוע. זה לא פשוט – אבל ההכלה מעניקה מעט חמלה לסבסבתא מנוכרים, והיא כמו מים לאיש שהולך במדבר ובו שממה של רגשות וצמא בלתי נגמר לחיבוק ולקול של נכד שקורא לו סבא/סבתא.

זר לא יבין זאת. מצד אחד יש תקווה שהסיוט הזה יגמר כשהם יהיו בני 18 ויוכלו להחליט בעצמם שהם רוצים להיפגש עם סבא וסבתא, מאידך, יש חשש כי המסרים שהועברו אליהם על ידי הצד המנכר חלחלו עמוק והרסו כל חלקה טובה וכל זיכרון מתוק שנותר.

אמנם החוק נדרש לסוגייה כאשר המדובר בהורים שכולים, ואף תוקן, ומלשון התיקון לחוק סעיף 28 א’, עולה כי, זכותם של הורים שכולים (תיקון מס’ 4) תשל”ו-1975 (תיקון מס’ 17) תשע”ב-2012 (מתוך נבו), 28א. “מת הורה של קטין, רשאי בית המשפט, אם ראה שהדבר הוא לטובת הקטין, להחליט בבקשת הורי המת בעניין הקשר בינם ובין הקטין”. בכדי ליישם את החוק חייבים לעבור את ההליך המתסכל והמטלטל של נפתולי בית המשפט. בנוסף, הליך שכזה עולה כסף וכנראה שלא אפשרי עבור כל אחד לממש את הזכות הטבעית שלו, אם ניתן להגדיר זאת כך, להיפגש עם נכדיו.

אין נוסחת קסמים למצב הזה, אין פתרון אחד, אין דרך או מסלול זהה לכל מקרה של ניכור קפקאי, חייבים לדבר עליו, חייבים להציף את העובדה שאפשר לטפל במצב ולשקם קשרים, אין הצלחה של 100 אחוז אבל לעולם אסור לאבד תקווה.

האנלוגיה של ניכור סב סבתא לניכור קפקאי, לא נעשתה בחטף ולחידוד האנלוגיה, להלן ציטוט מתוך “מחברות האוקטבו”, פרנץ קפקא, “סימן ראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות. חיים אלה נראים בלתי נסבלים, חיים אחרים בלתי מושגים. שוב אינך מתבייש ברצון למות. אתה מבקש לעבור מן התא הישן השנוא עליך, לחדש, שעוד תלמד לשונאו. ומצטרף לכך שריד של אמונה כי תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון יביט באסיר ויאמר: “את זה אל תחזירו לכלא. הוא יבוא אלי.”

סב/סבתא מנוכרים תמיד יחכו שהדלת תפתח והנכדים יעמדו שם מעבר לדלת.

_________________

הכותבת היא משפטנית ומגשרת משפחתית.

המאמר אינו מהווה המלצה מכל סוג שהוא וכל העושה שימוש בתכניו, עושה זאת על דעת עצמו ועל אחריותו.