שופטות ושופטי בית המשפט העליון בחרו את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשפ”ב עד לערב ראש השנה התשפ”ג.
פסקי הדין הנבחרים מופיעים בחלוקה לענפי המשפט השונים וסודרו על פי תאריך מתן פסק הדין בסדר כרונולוגי.
יודגש כי תקצירים אלו אינם רשמיים ואינם מחליפים את האמור בפסקי הדין.
מוגש כשירות לציבור.
פסקי הדין המרכזיים שניתנו בבית המשפט העליון בשנת המשפט התשפ”ב
שופטות ושופטי בית המשפט העליון בחרו את פסקי הדין המרכזיים שניתנו בשנה החולפת, מערב ראש השנה התשפ”ב עד לערב ראש השנה התשפ”ג.
פסקי הדין הנבחרים מופיעים בחלוקה לענפי המשפט השונים וסודרו על פי תאריך מתן פסק הדין בסדר כרונולוגי.
יודגש כי תקצירים אלו אינם רשמיים ואינם מחליפים את האמור בפסקי הדין.
משפט ציבורי
בג”ץ 1504/20 אבו אלקיעאן נ’ פרקליט המדינה (20.10.2021) – דחיית עתירה נגד החלטת פרקליט המדינה שלא לפתוח בחקירה נגד השוטרים המעורבים באירוע שזכה לכינוי “פרשת אום אל חיראן”, שבו נהרגו שוטר ואזרח במהלך מבצע לילי להריסת בנייה בלתי חוקית בנגב.
בג”ץ 5258/21 חבר הכנסת דוד ביטן נ’ כנסת ישראל (25.10.2021) – אין מקום להתערב בהחלטת מליאת הכנסת בדבר הרכב ועדות הכנסת הקבועות.
בג”ץ 2499/21 מכבי שירותי בריאות נ’ שר הבריאות (22.12.2021) – דחיית עתירה שהלינה על סירובו של שר הבריאות להתיר לקופת החולים מכבי לגרוע מתכנית שירותי הבריאות הנוספים שלה “תרופות יתום”.
בג”ץ 5782/21 זילבר נ’ שר האוצר; בג”ץ 5800/21 אמת ליעקב נ’ שר האוצר (10.1.2022) – בג”ץ דן בשאלת תוקפה של הוראת מעבר, לפיה החלטה בדבר שינוי אמות המידה לסבסוד מעונות היום תיכנס לתוקפה במהלך שנת הלימודים בה התקבלה.
בג”ץ 4988/19 רוזנצוויג מויסה נ’ הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל (20.1.2022) –התקבלה עתירה נגד הפרקטיקה של ניתוק מאספקת חשמל של צרכנים החיים בעוני כאמצעי לגביית חובם, ונקבע כי הזכות לאספקת חשמל היא חלק מהזכות לקיום מינימלי בכבוד.
בג”ץ 6745/19 לובטון נ’ הפרקליט הצבאי הראשי; עע”ם 1534/21 ראש המטה הכללי נ’ פרנקן (14.3.2022) – ביטול החלטה בדבר הדחת קצין מצה”ל נוכח היעדר תשתית עובדתית ראויה לביסוס המסקנות שנקבעו נגדו.
בג”ץ 2199/21 ובג”ץ 8076/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת התשפ”א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב נ’ שר החינוך (12.8.2021, 29.3.2022) – בית המשפט הורה לשרת החינוך לפעול על פי המלצתה של ועדת פרס ישראל, ולהעניק את פרס ישראל לשנת התשפ”א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לפרופ’ גולדרייך.
בג”ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ’ ממשלת ישראל (15.5.2022) – דחיית ארבע עתירות שהוגשו נגד התוכנית להקמת רַכֶּבֶל לעיר העתיקה בירושלים. הודגש, כי ההכרעה בין ההשקפות התכנוניות השונות ובין האידיאולוגיות החברתיות השונות המפעמות בהן מסורה לגופי התכנון שנקבעו לשם כך על ידי המחוקק.
עע”ם 5454/21 כפר אז”ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ נ’ ועדת המשנה למסמכים לפני ביצוע (17.5.2022) – דחיית עתירה שעניינה עומק שיקוע הכביש שנקבע לדרך רפאל איתן ברמת גן.
בג”ץ 5318/21 עיריית רעננה נ’ משטרת ישראל (18.5.2022) – בית המשפט דן בשאלה אם יש מקום להתערבות שיפוטית במתווה שקבעה המשטרה, לגבי קיום הפגנות בסביבת בית ראש הממשלה ברעננה, בהיבטים של ‘זמן’ ‘מקום’ ו’אופן’, וביקר את משיבי הממשלה על התנהלותם, בהתייחס לכמה היבטים שהתעוררו במסגרת הדיון בעתירות.
עע”ם 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ’ פלונית (22.5.2022) – אופן בחינת בקשה לקבלת מעמד בישראל בשל התקיימות טעמים הומניטריים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס”ג-2003.
בג”ץ 3350/21 טובולסקי נ’ הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו”ש (19.6.2022) – איסור על גביית “כספים אסורים” באזור יהודה ושומרון.
בג”ץ 1765/22 משרד תומר ורשה – עורכי דין נ’ שרת הפנים (3.7.2022) – פרשנות צו הכניסה לישראל לעניין תחולתו של הסדר פטור מאשרת כניסה לאזרחי אוקראינה במצב של מלחמה.
עע”ם 8277/17 זיוד נ’ שר הפנים (21.7.2022) – בית המשפט קבע כי ההסדר המאפשר לבטל את אזרחותו של אדם שביצע מעשה הפרת אמונים למדינת ישראל (דוגמת מעשה טרור) הוא חוקתי, בכפוף לכך שהחובה של שר הפנים להעניק רישיון חלופי למי שייוותר חסר כל אזרחות בשל ביטול אזרחותו תפורש ככזו המחייבת הענקת רישיון קבוע.
משפט פלילי
רע”פ 6477/20 שחם נ’ מדינת ישראל (15.11.2021) – ישנן עבירות בהן הצטברות המעשים ונסיבותיהם מביאות לכך שמכלול המעשים יחצה את הרף הפלילי, אף אם לא כל מעשה ומעשה גיבש עבירה פלילית כשלעצמו.
דנ”פ 5387/20 רותם נ’ מדינת ישראל (15.12.2021) – האם רשאי בית המשפט לבקר את שיקול דעת רשויות התביעה בהחלטה להגיש כתב אישום, בפרט בעילות הסבירות והמידתיות?
ע”פ 4447/20 פלוני נ’ מדינת ישראל (10.1.2022) – דיון באופן יישומה של דרישת הסיוע הקבועה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט”ו-1955.
דנ”פ 1062/21 אוריך נ’ מדינת ישראל; דנ”פ 4072/21 שמעון נ’ מדינת ישראל (11.1.2022) – בקשות לחיפוש בחומר מחשב (לרבות בטלפון חכם) יידונו ככלל במעמד צד אחד ולא תינתן אפשרות השגה על החלטת בית המשפט בבקשה; לצורך הבטחת מידתיות הפגיעה בפרטיות, על רשויות החקירה ובתי המשפט לעמוד בשורה של אמות מידה בטרם תאושר בקשה לחיפוש בחומר מחשב.
ע”פ 3168/19 איילין נ’ מדינת ישראל (26.1.2022) – הגדרת רצח של הורה לעיני ילדו כרצח ב”אכזריות מיוחדת” כך שיש להחשיבו ככזה שנעשה בנסיבות מחמירות, ושהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש חובה.
בג”ץ 2906/20 שני נ’ מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית (1.5.2022) – קציבת עונשו של אסיר שנדון למאסר עולם לאחר שהורשע בבית משפט צבאי בגרימת מותה של נערה ישראלית בכוונה תחילה.
ע”פ 6922/16 קופר נ’ מדינת ישראל (19.5.2022) – נדחה, בדעת רוב, ערעורו של שמעון קופר על הרשעתו ברצח שתיים מנשותיו, אורית קופר ז”ל וג’ני מור-חיים ז”ל.
ע”פ 6338/20 חיים נ. מדינת ישראל (7.7.2022) – פרשנות סעיף 301א(ב) לחוק העונשין, התשל”ז-1977, המכונה “פתח המילוט”, לפיו על אף שניתן להרשיע נאשם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, הוא יורשע בעבירה שחומרתה פחותה – עבירת הרצח הבסיסית, כך שלא ייגזר עליו עונש של מאסר עולם חובה אלא עונש מאסר עולם כעונש מרבי.
ע”פ 5363/20 פרץ נ’ מדינת ישראל (11.7.2022) – אין לקבוע כלל נוקשה באשר למשך הזמן הנדרש לבצע הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, לצורך סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין, התשל”ז-1977.
ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’ שרון מילר (12.7.2022) – בית המשפט דן בגבול שבין עבירת הפרת אמונים בדרך של ניגוד עניינים לבין עבירת שוחד מסוג “שלח לחמך”.
ע”פ 8729/20 כהן נ’ מדינת ישראל (21.7.2022) – קביעה כי עבירת ההפקרה אינה כוללת אפשרות להרשיע אדם שעצר את רכבו והגיש עזרה לנפגע, רק מפני שלא דיווח לחוקרי המשטרה על מעורבותו בתאונה.
רע”פ 4743/20 לייבל נ’ מדינת ישראל (21.7.2022) – חדירה למרחב הפרטי הפיזי ו/או הווירטואלי של אדם תוך פגיעה ביכולתו להיעזב במנוחה ולשלוט במרחבו הפרטי מהווה “הטרדה אחרת” לצורך סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981.
ע”פ 7388/20 בן אוליאל נ’ מדינת ישראל (1.9.2022) – דחיית ערעורו של עמירם בן אוליאל על הרשעתו ברצח בני משפחת דוואבשה. במוקד הערעור ניצבה סוגיית קבילותן של חלק מההודאות אותן מסר בן אוליאל לאחר “חקירת הצורך” הראשונה שנערכה לו, ואשר לא נפסלו במשפט הזוטא שהתנהל בבית המשפט המחוזי.
משפט אזרחי
ע”א 1062/20 מדינת ישראל נ’ סימון (11.11.2021) – בפסק הדין נקבע באופן תקדימי, כי לבית משפט נתונה סמכות להוציא צו מניעה המונע ממתדיין טרדן לנקוט הליכים משפטיים בערכאות בישראל, וכי בנסיבות המקרה הספציפי, יש להוציא צו חוסם כאמור, כך שיאסר על המשיבים להגיש תביעות או הליכים משפטיים חדשים, המתייחסים להליכים משפטיים תלויים ועומדים או כאלה שהסתיימו.
ע”א 1155/20 עיני נ’ שאול (7.12.2021) – היקף שיקול הדעת הנתון לעמותה ביחס לקבלת חברים חדשים כאשר התקנון אינו קובע תנאים לחברות בה.
ע”א 8762/20 עצמון נ’ אסם השקעות בע”מ (9.12.2021) – כיצד יש לקיים ביקורת שיפוטית על עסקת מיזוג מסוג משולש הופכי שאושרה לפי המנגנון לאישור עסקאות בעלי עניין הקבוע בחוק החברות, התשנ”ט-1999?
ע”א 206/20 טבע תעשיות פרמצבטיות בע”מ נ’ טי.אנד.אם גושן – שירותי ביטחון בע”מ (13.12.2021) – בית המשפט העליון קבע כי לחברת ביטוח זרה יש זכות חזרה אל מזיק בגין תגמולי ביטוח ששילמה בעקבות אירוע נזק שהתרחש בישראל. זאת, הן במקרים שחוזה הביטוח חוסה תחת הדין הישראלי, הן במקרים שחל עליו דין זר. כמו כן, בשני המקרים, יכולה חברת הביטוח הזרה לתבוע שיפוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובמקרים חריגים ניתן אף להכיר בזכותו של המבוטח-הניזוק לתבוע את המזיק “בשם ובעבור” חברת הביטוח הזרה.
רע”א 5096/21 פלוני נ’ ש. שלמה חברה לביטוח בע”מ (15.12.2021) – דיון בשאלה מי נחשב ל”ידוע בציבור” במשפט הישראלי בכלל, ולצורך הכרה בו כתלוי בתביעת תלויים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בפרט.
ע”א 283/20 עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע”מ נ’ פקיד שומה רמלה (21.12.2021) – חיוב יצרן בניכוי מס במקור בגין מתן הטבות לסוחרים.
ע”א 8416/19 עו”ד שלמה נס ורו”ח אלי שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע”מ נ’ מדינת ישראל (22.12.2021) – התיישנות תביעות להרמת מסך בחברה חדלת פירעון.
ע”א 7096/19 פלוני נ’ יצחק שטרן ושות’ בע”מ (29.12.2021) – עובד שנפל בעת עבודתו מפיר מעלית לא מגודר לא יישא באשם תורם לתאונה, בשים לב לחשיבות תפקידו של העובד, לתנאי העבודה ולמידת הרשלנות של המעביד.
ע”א 5797/19 עזריאלנט נ’ בן ש”ך (13.1.2022) – האם עומדת למערערת זכות ערעור על החלטת ביניים שניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בעניין האגרה במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בהליך, וזאת חרף העובדה שהוגש לגביה קודם לכן ערעור לבית המשפט המחוזי שלבסוף נדחה.
רע”א 2401/21 ג’אעוני נ’ נחלת שמעון (1.3.2022) – אי-פינויין של משפחות ערביות המתגוררות במתחם בשכונת “שייח ג’ראח”/”שמעון הצדיק” במזרח ירושלים.
ע”א 6404/19 וע”א 4504/20 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ’ אמרלד בניין ופיתוח בע”מ (22.3.2022) – דיון בשאלה באילו נסיבות יש לכלול במסגרת הסכום שעליו מוטל מס רכישה בגין רכישת זכות במקרקעין את הוצאות הפיתוח של המקרקעין הנדונים, כאשר הרוכש מתחייב לשאת בהן בהסכם בין הצדדים.
ע”א 2362/19 פלונים נ’ הרשות הפלסטינית (10.4.2022) – תשלום תגמולים על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים הוא בבחינת “אישרור” של פעולות טרור שביצעו האסירים כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך שניתן להטיל על הרש”פ אחריות נזיקית בגין תוצאותיהן של פעולות אלה.
ע”א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ’ עיזבון המנוח סאלם עקל ז”ל (8.5.2022) – בבחינת דרישת תום הלב, המהווה תנאי לתחולת הגנת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, התש”י-1950, יש להביא בחשבון רכיבים אובייקטיבים בהתנהלותן של רשויות המדינה המעורבות, לצד אמת הבחינה הסובייקטיבית של התנאי.
ע”א 8336/17 ראובן נ’ סופר-דוש בע”מ (15.5.2022) – בית המשפט העליון אישר ניהולה של תובענה כייצוגית נגד רשתות קמעונאיות בעילה של חוסר תום לב במשא ומתן. נקבע כי במבצעי מכירות מהסוג של “אחד פלוס אחד”, “מוצר שני בחצי המחיר” או “מוצר שלישי בחינם” וכיו”ב, כאשר נרכשת כמות מוצרים העולה על הכמות המינימלית שדרושה להחלת המבצע, עקרון תום הלב מחייב את הרשתות הקמעונאיות להחיל את המבצע על המוצרים היקרים ביותר, כך שהלקוח ייהנה מהנחה מרבית.
ע”א 6077/20 פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נ’ חיון (29.5.2022) – לא ניתן לנכות רווחים אשר נצמחו מפעילות בלתי-חוקית ובהמשך חולטו מחבותו של נושה במס הכנסה.
רע”א 8456/19 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ’ פלישר (14.6.2022) – יש לפרש באופן מרחיב את סעיף 19 ל”אמנת מונטריאול” העוסקת באחריות מובילים אוויריים לנזקים הנגרמים בעקבות איחור, כך שהמוביל מחויב לפצות את הנוסעים גם בגין נזקים לא ממוניים הנובעים מהאיחור, דוגמת עוגמת נפש.
ע”א 7610/19 מנהל מס שבח תל אביב 1 נ’ גליס (30.6.2022) – מיסוי הקניית זכויות במקרקעין לידי נאמנות.
ע”א 7934/20 יפאורה תבורי בע”מ נ’ בן שלוש יבוא ויצוא בע”מ (5.7.2022) – שיווקם בישראל של משקאות “שוופס” המיובאים מאוקראינה אשר נרכשו מבעלת סימן המסחר המקומי שם, אינו חוסה תחת ההגנה של יבוא מקביל.
רע”א 1659/21 יונה נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (5.7.2022) – אין לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת עיזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם; אלא אם יש למדינה זכות שיפוי כלפי הנתבע בתביעת הנזיקין האמורה.
ע”א 993/19 פלוני נ’ מדינת ישראל (5.7.2022) – בית המשפט דן בחוקתיות ההסדר החוקי הפוטר את המדינה מאחריות נזיקית, על נזקים הנגרמים על-ידה לתושבי רצועת עזה, וקבע כי הסדר זה הוא חוקתי בעניין הנדון.
ע”א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ’ טבר ו-188 ערעורים נוספים (7.7.2022) – בית המשפט העליון קבע, במסגרת הליך מאוחד של 189 ערעורים, את שיעור דמי החכירה להם זכאים בעלי מקרקעין שהופקעו החל משלהי שנות ה-50 ועד ראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת, חלק ניכר מהם באזור הגליל, אשר החזקה בהם הועברה למדינה מבלי ששולמו לבעלים פיצויי ההפקעה.
בג”ץ 5148/18 שחם נ’ בית הדין הארצי לעבודה (11.7.2022) – בית המשפט קבע כי לא ניתן לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית אך מהטעם שביסודה שאלה משפטית מורכבת, או מהטעם שחישוב הפיצוי לחברי הקבוצה דורש בירור עובדתי פרטני סבוך.
רע”א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ’ פלונית (18.7.2022) – האם מדיניות של בית חולים פרטי שלפיה לא יינתנו על ידו טיפולי פוריות לנשים שאינן נשואות, מקימה עילה לניהול תובענה כייצוגית?
דנ”א 1297/20 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה; דנג”ץ 5591/20 צור-וייסלברג נ’ מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (25.7.2022) – יש צורך בצו הורות פסיקתי של בית המשפט לענייני משפחה על מנת לכונן הורות מכוח “זיקה לזיקה”, דהיינו – הורות של אדם שנעדר קשר ביולוגי ליילוד אך מקיים קשר זוגי עם ההורה הביולוגי. עם זאת, ניתן להחיל את הצו האמור באופן רטרואקטיבי.
רע”א 1248/19 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע”מ נ’ גפניאל (26.7.2022) –האם הוראת סעיף 29א(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ”ח-1988, האוסרת על בעל מונופולין לקבוע מחיר בלתי הוגן עבור נכס או שירות, כוללת גם איסור על קביעת מחיר מופרז?
רע”א 1901/20 טרוים מילר בע”מ נ’ Facebook Ireland Limited (26.7.2022) – בית המשפט העליון קבע כי תניית ברירת הדין שנקבעה בהסכם השימוש של הרשת החברתית “פייסבוק” עולה לכדי “תנאי מקפח” בחוזה אחיד, ככל שמדובר בהתקשרויותיה עם לקוחות פרטיים או עסקים קטנים.
דנ”א 6364/20 שר הביטחון נ’ סאלחה (27.7.2022) – בדיון נוסף נקבע כי ביחס לגבולות היישוב “מצפה כרמים” הקיים – להבדיל מקרקע נוספת החורגת מכך – חל ההסדר שקבוע בסעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס’ 59), התשכ”ז-1967, ומשכך אין לפנות את תושבי היישוב מבתיהם.
רע”א 4657/21 כהן נ’ משה”ב חברה לבניין ופיתוח בע”מ (3.8.2022) – פסק הדין עוסק במקרה שבו מאן דהו פלש למקרקעי הזולת, אך בנסיבות העניין נמצא, משיקולים שונים, כי אין להעניק סעד של סילוק יד. בפסק הדין נקבעו כללים לעניין הסעד הכספי שינתן לבעל המקרקעין בכגון דא, כתחליף לסעד של סילוק יד.
ע”א 7606/19 מגה קמעונאות בע”מ נ’ הלמן-אלדובי קופות פנסיה וגמל בע”מ (8.8.2022) – בית המשפט העליון קבע כי אין למעסיק זכות השבה של כספים שהופקדו על ידו בקופת גמל לזכות עובדיו, אלא בהתקיים התנאים שנקבעו לכך על ידי המחוקק, וזאת גם באותם המקרים שבהם לא ניתן לשייך את הכספים שהופקדו לעובד כזה או אחר, והמעסיק נכנס בינתיים להליכי חדלות פירעון.
בע”א 94/20 לוסקין נ’ גבעות עולם נפט בע”מ (18.8.2022) – דיון בזכויות בעלי מניות (רוב ומיעוט) על רקע שינויי חקיקה בתחום הממשל התאגידי וחוסר יכולת לשתף פעולה.
ע”א 2966/17 אס. אר. אקורד בע”מ נ’ מדינת ישראל (29.8.2022) – זכות המדינה לחילוט רכוש שנקשר בביצוע עבירות הלבנת הון גוברת על זכותם של נושים הטוענים לזכות ברכוש מכוח שעבוד צף שהוטל עליו.
תמצית פסקי הדין
משפט ציבורי
בג”ץ 1504/20 אבו אלקיעאן נ’ פרקליט המדינה (20.10.2021) (עמית, שטיין, גרוסקופף) בית המשפט העליון דן בעתירה נגד החלטת פרקליט המדינה שלא לפתוח בחקירה נגד השוטרים המעורבים באירוע שזכה לכינוי “פרשת אום אל חיראן”, שבו נהרגו שוטר ואזרח במהלך מבצע לילי להריסת בנייה בלתי חוקית בנגב.
בליל ה-18.1.2017 הגיעו כוחות משטרה גדולים לכפר הלא מוכר אום אל חיראן, על מנת להוציא לפועל צווי הריסה שהוצאו למבנים שהוקמו בו, לאחר שמשא ומתן על פינוי מוסכם של הכפר לא צלח. בשלב מסוים, בעת שכוחות המשטרה הגיעו סמוך לביתו של אבו אלקיעאן, הלה החל לנסוע ברכבו ולא שעה לקריאות השוטרים לעצור. שוטרים שחשו סכנה לחייהם פתחו בירי לעבר הרכב, ומסיבה לא ברורה הרכב החל להאיץ וסטה בחדות ימינה, ופגע בקבוצת שוטרים שעמדו במקום. פגיעת הרכב גרמה למותו של רס”ב ארז שאול לוי עמדי ז”ל. אבו אלקיעאן, שנפגע מהירי שבוצע לעברו, נהרג אף הוא.
בית המשפט העליון (מפי השופט עמית ובהסכמת השופטים גרוסקופף ושטיין) דחה את העתירה, וקבע כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת פרקליט המדינה להסתפק בבדיקה המקדמית שערכה המחלקה לחקירות שוטרים (מח”ש) ולהימנע מפתיחה בחקירה מלאה נגד השוטרים שהיו מעורבים באירוע. בית המשפט עמד על כך שפרשה זו אינה שעתה היפה של משטרת ישראל, וכי יש להצר על תוצאותיו הטראגיות של האירוע. עם זאת, בית המשפט עמד בפרוטרוט על התשתית הראייתית הרחבה שנאספה, המצביעה על חוסר אפשרות להכריע באופן נחרץ באשר לטיב ההתרחשויות כפי שאירעו בפועל בזמן אמת, ובכלל זה כיצד בדיוק בוצע הירי ובאיזה שלב, והאם הרכב הפוגע היה בשליטת אבו אלקיעאן בעת שהאיץ ופגע בשוטרים. על רקע האמור, ולנוכח ההלכה המושרשת באשר לריסון שנוקט בית המשפט מפני התערבות בהחלטות רשויות החקירה ואכיפת החוק שלא לפתוח בחקירה או להעמיד לדין, נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה.
השופט עמית ציין כי השאלה אם אבו אלקיעאן ביקש לבצע פיגוע דריסה אינה נדרשת לצורך הכרעה בעתירה, ומכל מקום, ברי כי השוטרים בשטח פעלו מתוך תחושת סכנה. התנהלות אבו אלקיעאן בזירה מעוררת סימני שאלה, אך מנגד, אינדיקציה לכך שאיננו עוסקים בפיגוע דריסה ניתן למצוא בעובדה ששב”כ חדל מלעסוק בסוגיה כבר ביום האירוע, וכי סביבתו הקרובה והרחוקה של אבו אלקיעאן לא “בירכה” או התגאתה ב”פיגוע” הנטען, נהפוך הוא, המשפחה נפגעה מעצם הטענה שאבו אלקיעאן היה מפגע.
השופט גרוסקופף העיר כי אירוע קיצון שבו נהרג אדם בתחומי המדינה בעקבות ירי מצד משטרת ישראל, די בו כשלעצמו, בהעדר ראיות ברורות לכך שהירי היה מוצדק והכרחי, כדי להביא לפתיחה בחקירה על ידי מח”ש. ואולם, בהינתן הבדיקה המקיפה שבוצעה במקרה דנן על ידי מח”ש והתשתית הראייתית שנאספה; ובהינתן המדיניות העדכנית של היועץ המשפטי לממשלה הקובעת ברירת מחדל של פתיחה בחקירה במקרים מסוג זה – הרי שאין מקום להתערב בהחלטת פרקליט המדינה. באשר לשאלה אם אבו אלקיעאן פגע עם רכבו בשוטרים במכוון אם לאו, השופט גרוסקופף הוסיף כי מבחינה עובדתית לא ניתן להכריע בשאלה זו באופן נחרץ, ומשמעות הדבר היא שמבחינה משפטית – אבו אלקיעאן היה ונותר חף מפשע.
בג”ץ 5258/21 חבר הכנסת דוד ביטן נ’ כנסת ישראל (25.10.2021) (חיות, הנדל, פוגלמן) בית המשפט העליון קבע כי אין מקום להתערב בהחלטת מליאת הכנסת בדבר הרכב ועדות הכנסת הקבועות. נקבע כי בהינתן השינויים שנעשו בהרכב הוועדות מאז הגשת העתירה אשר נועדו להגדיל את ייצוג האופוזיציה, הקשיים שנותרו בהרכב הוועדות אינם מצדיקים התערבות שיפוטית לנוכח הרף הגבוה להתערבות בהחלטות בעניינים פנים-פרלמנטריים. זאת, בשים לב לזהות הגורם שקיבל את ההחלטה (המליאה כולה, להבדיל מיו”ר הכנסת או ועדה מוועדותיה) ולמהות ההחלטה (התערבות בתוכנה של ההכרעה הפוליטית בדבר הרכב הוועדות, להבדיל מהתערבות לצורך הבטחת קיומם התקין של ההליכים הדמוקרטיים בכנסת).
בג”ץ 2499/21 מכבי שירותי בריאות נ’ שר הבריאות (22.12.2021) (חיות, קרא, שטיין) בית המשפט העליון (מפי השופט א’ שטיין, בהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופט ג’ קרא) דחה עתירה שהלינה על סירובו של שר הבריאות להתיר לקופת החולים מכבי שירותי בריאות לגרוע מתכנית שירותי הבריאות הנוספים (שב”ן) שהיא מפעילה “תרופות יתום” (תרופות שנועדו לטפל במחלות נדירות) – הן ביחס לעמיתים חדשים, והן ביחס לכלל העמיתים.
השופט שטיין עמד על טיבם של ההסדרים הסטטוטוריים הקבועים בסעיפים 10(ג)(1) ו-10(ד) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ”ד-1994. נקבע כי הוראות חוק אלה נועדו להבטיח לתושבי ישראל ניידות בין קופות החולים, כך שכל תושב ותושבת יוכלו לבחור לעצמם תכנית שב”ן המתאימה לצרכיהם הרפואיים – בכל נקודת זמן. בבסיסו של הסדר זה עומד, בין היתר, עיקרון השוויון בהקצאת המשאבים הרפואיים לתושבי במדינה. על רקע זה, נקבע כי למכבי אסור להפלות בין המצטרפים החדשים לבין עמיתיה הקיימים, ובתוך כך היא איננה מורשית לגרוע תרופות יתום מתכנית השב”ן אשר תוצע למצטרפים חדשים, בשעה שהתכנית מספקת תרופות אלה לעמיתים הקיימים. עוד נקבע כי הוראות סעיפים 10(ג)(1) ו-10(ד) לחוק מחייבות גם את השר – ומשכך השר עצמו אינו מוסמך לאשר הפליה והדרה כאמור.
נפסק כי הוראותיו של סעיף 10 לחוק מקנות לשר סמכויות רחבות אשר מאפשרות לו לאשר או לסרב לאשר שינוי בתכנית השב”ן. בבואו להכריע בבקשת הקופה לגרוע לחלוטין תרופה מתכנית השב”ן (ביחס לכלל העמיתים) על השר להעמיד לנגד עיניו שיקולים מערכתיים, מקצועיים, כלכליים ורפואיים רחבים – בתוך כך, על השר לשקול את אינטרס ההסתמכות של העמיתים הקיימים אשר הצטרפו לתכנית השב”ן של מכבי בשל הזכאות לתרופות יתום. בית המשפט מצא כי כל השיקולים הללו נשקלו על ידי משרד הבריאות, ובאין נסיבות תקציביות דוחקות – נמנע בית המשפט מלהתערב בהחלטת המשרד שלא לאפשר למכבי לגרוע את תרופות היתום מרשימת התרופות של השב”ן.
כמו כן, נדחתה בקשתה של מכבי לחייב את השר להטיל על קופות החולים האחרות את החובה לכלול תרופות יתום בתכניות השב”ן המוצעות לעמיתיהן – זאת, מאחר שנקבע כי סמכותו הרחבה של השר אינה מקנה לו את הכוח להכתיב לקופת חולים את שירותי הבריאות הנוספים שעליה לכלול בתוכנית השב”ן שלה, לצד הספקת השירותים הכלולים בסל הבסיסי.
בג”ץ 5782/21 זילבר נ’ שר האוצר; בג”ץ 5800/21 אמת ליעקב נ’ שר האוצר (10.1.2022) (פוגלמן, גרוסקופף, שטיין) בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון לעתירות שנסובו על שינוי מהותי במדיניות הרווחה של הממשלה: ביטול סבסוד שכר הלימוד עבור פעוטות במעונות יום למשפחות שלפי אמות המידה החדשות שקבעה הממשלה אינן ממצות את כושר השתכרותן. הדיון התמקד בשאלת סבירותה של הוראת המעבר שנקבעה לשינוי המדיניות, לפיה שינוי המדיניות יכנס לתוקף במהלך שנת הלימודים בה התקבלה ההחלטה על שינוי המדיניות.
בפסק הדין העיקרי, שנכתב על-ידי השופט א’ שטיין, נקבע כי בהתאם לפסיקתו המבוססת של בית המשפט העליון לאזרח אומנם אין זכות קנויה להמשיך ולקבל סבסוד ממנו הוא נהנה, אולם בנסיבות המתאימות עשוי לקום לאזרח אינטרס מוגן – המגיע כדי זכות משפטית בת קיימא – להסתמך על כך שהסבסוד אותו הוא מקבל מהשלטון לא ישונה באבחה אחת, אלא באופן אשר יגן עליו מפני נזקים והפסדים, ואשר יאפשר לו היערכות לקראת המציאות החדשה. לשם יישום העקרונות האמורים הציע השופט שטיין רשימה של ארבעה כללים קונקרטיים, שאינם בהכרח ממצים, באמצעותם ניתן יהיה לבחון האם יש לקבוע הוראת מעבר או האם הוראת המעבר שנקבעה היא מספקת ומידתית: (1) שמירה מרבית על כוחם של מוסדות השלטון לשנות את מדיניות הסבסוד, לרבות החלטה על מועד השינוי; (2) החובה לקבוע הוראת מעבר, כמו גם אורכה של אותה תקופה, תִקָבַע בהתאם לעוצמת הפגיעה או השיבוש במהלך הרגיל של חייו או של עסקיו של האזרח והפעולות בהן הלה יצטרך לנקוט כדי להקטין עד כמה שניתן את השיבוש והפגיעה; (3) במקרים בהם ישנו נוהג או פרקטיקה ביחס להוראת מעבר, יש להתייחס לפרקטיקה או הנוהג, והם אף עשויים לסמן את אמות המידה הראויות לקביעת הוראת המעבר הסבירה; (4) החלטת הרשות בעניין הוראת המעבר צריכה להתבסס על אמות מידה כלליות אשר חלות בכל המקרים הדומים.
בחינת הכללים והעקרונות האמורים על נסיבותיו של המקרה הנדון הובילו את השופט שטיין למסקנה כי הוראת המעבר שנקבעה אינה סבירה במידה קיצונית אשר מצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטת הממשלה. בראש ובראשונה, עבור משפחות רבות מסגרות הלימוד מהוות “עוגן” סביבו מתכננת המשפחה את חייה ואת תקציבה לשנת הלימודים כולה. עבור אותן משפחות שינוי במסגרת הלימודים, באמצעה של שנת לימודים, והנטל הכספי הכרוך בכך, עלולים להציב קושי של ממש אשר מגיע כדי שיבוש בחיי היומיום. לכך מצטרפים השיקולים הבאים: במקרים קודמים בהם החליטה הממשלה על שינוי סבסוד מעונות היום, ההחלטה נכנסה לתוקף רק בשנת הלימודים העוקבת (ואף בשנה שלאחריה); הוראת המעבר אינה שוויונית, מכיוון שהיא לא הייתה מיושמת באופן דומה במקרים אחרים, בהם ודאי שהייתה התייחסות לשנת הלימודים כיחידת זמן מינימלית. בעניין זה השווה השופט שטיין בין סבסוד מעונות היום לסבסוד שכר הלימוד באוניברסיטאות ובבתי הספר. נוכח כל האמור סבר השופט שטיין שיש לקבוע שמבחני התמיכה הישנים ימשיכו לחול, במקביל למבחני התמיכה החדשים, עד לסוף שנת הלימודים בה התקבלה ההחלטה (שנת הלימודים התשפ”ב).
השופט גרוסקופף הסכים לתוצאה אליה הגיעה השופט שטיין ולעיקר נימוקיו. בצד זאת, הוסיף השופט גרוסקופף כי לשיטתו, בהתחשב בכך שהוראת המעבר אינה מתחשבת ביחידת הזמן הרלוונטית לענייננו, שנת לימודים, ובהינתן שהמדינה לא הצביעה על צורך מבורר המצדיק את קטיעת אותה יחידת זמן, הוראת המעבר שנקבעה אינה מאזנת בצורה מושכלת וראויה בין האינטרסים הרלוונטיים בנסיבות העניין, ולפיכך חורגת ממתחם הסבירות. בנסיבות אלה נמנע השופט גרוסקופף מלהתייחס לכללים אותם הציע השופט שטיין בחוות דעתו.
גם השופט פוגלמן סבר שהוראת המעבר במתכונתה הנוכחית אינה יכולה לעמוד, אולם לשיטתו אין מקום לקביעה קטגורית וגורפת באשר למצבים שבהם תקום חובה לקבוע הוראת מעבר. לעמדתו, רכיב הזמן הוא אחד מרכיבי ההחלטה המינהלית ולפיכך, כחלק מחובתה של הרשות לשקול את מכלול השיקולים הרלוונטיים להחלטה ולתת משקל הולם לכל אחד מהם, עליה לשקול את ההשלכות הצפויות כתוצאה מקביעת מועד תחולה מידי, ולאזנם עם השיקולים שמצדיקים תחולה מידית. בנסיבות המקרה דנן – סבר השופט פוגלמן כי משמעותה המעשית של הקביעה כי המבחנים הישנים ימשיכו לחול היא כי בית המשפט יורה לממשלה כיצד עליה לפעול במשך שנת הלימודים כולה.. נוכח האמור סבר השופט פוגלמן שהסעד הראוי הינו הכרזה על בטלותה של הוראת המעבר וקביעה שמבחני התמיכה הישנים ימשיכו לחול עד להחלטה אחרת של השרים, שתתקבל תוך 30 יום.
בג”ץ 4988/19 רוזנצוויג מויסה נ’ הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל (20.1.2022) (עמית, ברק-ארז, מינץ) במסגרת פסק הדין דן בית המשפט העליון בהסדרים החלים על גביית חובות של צרכנים ביתיים בגין צריכת חשמל, ובכלל זה באפשרות לנתק את אספקת החשמל לבתיהם בשל צבירת חוב, כפי שזו נקבעה באמות המידה שהותקנו על-ידי רשות החשמל. זאת, על רקע החשש לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות והטענה כי אין לאפשר ניתוק מאספקת חשמל כאמצעי גבייה ביחס למי שידו אינה משגת לשלם את חשבון החשמל.
בפסק הדין (מפי השופטת ברק-ארז ובהסכמת השופטים עמית ומינץ) התייחס בית המשפט העליון לחשיבותה של אספקת חשמל בסיסית כשירות חיוני הנדרש לצורך קיום שגרת החיים היום-יומית, וקבע כי אספקת החשמל קשורה בקשר הדוק לזכות לקיום מינימלי בכבוד, כמו גם לזכות לחיים ולבריאות.
בהמשך לכך, בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להסתפק באמות המידה, במתכונתן הנוכחית, על-מנת להבטיח את מימושה של הזכות לאספקת חשמל באותם הקשרים שנמצאים בזיקה לזכות לקיום מינימלי בכבוד. בהתאם, נפסק כי על רשות החשמל לתקן את אמות המידה כך שייקבע כי צרכנים לא ינותקו מאספקת חשמל סדירה לביתם אם יוכיחו שהם נתונים במצב של עוני קשה או נתונים בקשיים כלכליים המשתלבים עם מצב רפואי, באופן המצדיק להימנע מניתוק. כמו כן, נפסק כי על רשות החשמל להסדיר באמות המידה קיומו של הליך לשמיעת טענותיו של הצרכן ולבחינת נסיבותיו הפרטניות בטרם קבלת החלטה על ניתוקו מאספקת חשמל. זאת, כמתחייב מההגנה על זכות הטיעון במשפט המינהלי. על כן, הוטל על חברת החשמל לאמץ נוהל מסודר ומפורט שיקבע את העקרונות המעשיים ליישום ההסדר המתוקן כפי שיעוגן באמות המידה.
בג”ץ 6745/19 לובטון נ’ הפרקליט הצבאי הראשי ועע”ם 1534/21 ראש המטה הכללי נ’ פרנקן (14.3.2022) (חיות, סולברג, שטיין) פסק הדין עסק בפרשת התאבדותו הטראגית של הלוחם ניב לובטון ז”ל. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אשר קבע כי יש לבטל את ההחלטה על הדחת רס”ן גלעד פרנקן בשל מעורבותו הנטענת באירועים שהובילו למות המנוח. בהקשר זה עמדה הנשיאה חיות (בהסכמת השופטים סולברג ושטיין) על כך שההחלטה להדיח את פרנקן חרגה מהוראות נוהל ההדחה הצה”לי וניתנה בהיעדר תשתית עובדתית ראויה לביסוס המסקנות החמורות שנקבעו נגד פרנקן בהחלטה להדיחו, ומשכך היא נמנית עם המקרים החריגים שבהם בית המשפט יתערב בענייני כוח אדם בצבא, בהתאם לסמכותו לפי חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. בהליך נוסף שנדון בפסק הדין נקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי שלא לכלול בכתבי האישום שהוגשו נגד שני רכזי מודיעין במצ”ח שניסו לגייס את המנוח כמקור מודיעני, סעיפי אישום שייחסו להם אחריות למותו של לובטון ז”ל. זאת, היות שההחלטה בנושא מצויה בליבת סמכותו של הפצ”ר ולא נמצאה עילה משפטית להתערב בה.
בג”ץ 2199/21 ובג”ץ 8076/21 ועדת השופטים להענקת פרס ישראל לשנת ה’תשפ”א בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב נ’ שר החינוך (12.8.2021, 29.3.2022) (עמית, וילנר, סולברג) סוגיית הענקת פרס ישראל לפרופ’ גולדרייך הונחה לפתחו של בית המשפט העליון פעמיים. תחילה הוגשה עתירה נגד החלטת שר החינוך שלא אימץ את המלצת ועדת השופטים המקצועית להעניק את הפרס לפרופ’ גולדרייך, לנוכח פעילות נטענת של האחרון להחרמת מוסדות מחקר ישראליים (בג”ץ 2199/21). בפסק הדין נקבע פה אחד כי יש לבטל את החלטת שר החינוך, משזו נתקבלה שלא על-פי השיקולים הנדרשים. בדעת רוב (השופטים סולברג ווילנר) נקבע כי יש להשיב את בחינת המלצת הוועדה לבחינה מחודשת של שרת החינוך. השופט עמית סבר בדעת מיעוט כי יש להורות על הענקת הפרס לפרופ’ גולדרייך בהתאם להמלצת הוועדה המקצועית.
שרת החינוך נדרשה מחדש לסוגיה, ודחתה שנית את המלצת הוועדה. הפעם, לדבריה, לאחר ששקלה את כלל השיקולים הנדרשים; ולנוכח חתימתו של פרופ’ גולדרייך על עצומה, שבמסגרתה התבקש האיחוד האירופי ליישם את מדיניותו להימנע משיתוף פעולה מדעי ותעשייתי עם מוסדות אקדמיים ישראליים שפועלים באזור יהודה והשומרון. בעקבות החלטתה זו הוגשה עתירה נוספת (בג”ץ 8076/21). בית המשפט, ברוב דעות (השופטים עמית ווילנר, כנגד דעתו החולקת של השופט סולברג), קיבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבע כי לא היה מקום להתערב בהחלטת הוועדה המקצועית להעניק לפרופ’ גולדרייך את פרס ישראל.
השופטת וילנר עמדה על כך שפרס ישראל לתולדותיו ניתן על בסיס שיקולים מקצועיים מובהקים; בעוד ששיקולים לבר-מקצועיים, כגון התבטאויות של המועמדים בהקשרים ערכיים, עשויים להיות רלוונטיים רק במקרים חריגים וקיצוניים ביותר. בהקשר זה הובהר, כי המקרה שלפנינו הוא המקרה הראשון בתולדות פרס ישראל שבו שר החינוך דחה את המלצת ועדת הפרס בגין שיקולים לבר-מקצועיים.
בהמשך לכך נקבע, כי במקרה דנן – הגם שאין להקל ראש בחומרת המעשה של פרופ’ גולדרייך, וחרף החומרה היתרה שטמונה בקריאה לחרם – החלטת השרה שלא להעניק לו את פרס ישראל בגין חתימתו על העצומה, אינה מגעת כדי נסיבה נדירה וקיצונית שניתן להביאה בחשבון כשיקול לבר-מקצועי. זאת, מאחר שהמדיניות שהאיחוד האירופי התבקש ליישם בעצומה, מעוגנת במפורש בהסכם שיתוף הפעולה שעליו חתמה ממשלת ישראל, אשר מחריג מתחולתו מוסדות אקדמיים המצויים באזור יהודה והשומרון. שרת החינוך דיברה אפוא בשני קולות. האחד – במסגרת הסכם שיתוף הפעולה החריגה השרה בפועל, בהיותה חלק מהממשלה, את אזור יהודה והשומרון מתחולת שיתוף הפעולה האקדמי של ישראל והאיחוד האירופי. בקולה האחר – החליטה השרה לשלול מפרופ’ גולדרייך את פרס ישראל בגין קריאתו לאותה החרגה.
חוסר קוהרנטיות זה, לצד התעלמות השרה בהחלטתה מחתימת הממשלה על הסכם שיתוף הפעולה, עומדים בבסיס קביעת השופטת וילנר כי ההחלטה לוקה בפגם המצדיק התערבות שיפוטית. הובהר, כי אין באמור כדי להביע עמדה כלשהי באשר להחלטת הממשלה לחתום על הסכם שיתוף הפעולה – החלטה אשר מצויה בליבת שיקול דעתה של הממשלה.
בדעת מיעוט, סבר השופט סולברג, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לבחון מהי ההחלטה הנכונה שראוי לקבל, קרי – האם להעניק את הפרס או להימנע מהענקתו? השאלה שעל בית המשפט לשאול היא אחרת: האם קמה עילה משפטית להתערבות בית המשפט בהחלטת השרה? על כך השיב השופט סולברג – בשלילה. זאת, משום שהשרה לא חרגה מתחום סמכותהּ, לא טעתה בפרשנות של דין, לא הסיגה את גבולהּ של ועדת הפרס, לא התערבה בשיקול דעתה המקצועי, לא פעלה בשרירות, לא נקטה משׂוא פנים, לא נתנה ידה לאפליה, ולא שקלה שיקולים זרים. זכות ‘המילה האחרונה’ נתונה לשרת החינוך, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לבצע ‘מקצה-שיפורים’. השופט סולברג הדגיש, כי אף אם באמת ובתמים סבור בית המשפט כי ניתן היה לקבל החלטה ‘טובה’, ‘חכמה’ או ‘מוצלחת’ יותר מזו שנתקבלה על-ידי שרת החינוך, אל לו לבית המשפט לבוא בנעליה, אל לו להמיר את שיקול-דעתה בשיקול דעתו-שלו. השופט סולברג הוסיף וציין, כי היה מגיע לתוצאה זהה – אי-התערבות בהחלטת שרת החינוך – גם אילו החליטה השרה להעניק את הפרס לפרופ’ גולדרייך, בהתאם להמלצת הוועדה, והיתה מוגשת עתירה להורות כי פרס ישראל לא יוענק לו. לדבריו, משניתנה החלטת שרת החינוך בסמכות, שיקולים רלבנטיים נשקלו, ושיקולים זרים לא באו במניין – לא קמה עילה להתערבות שיפוטית.
השופט עמית חזר והפנה לפסק דינו הראשון ועמד על כך שקשה להלום כי גורלו של פרס ישראל יהיה כפוף לשיקול ערכי-חברתי-מוסרי-אידיאולוגי-פוליטי של שר החינוך בשנה נתונה, בניגוד לדין, מתכון בטוח לפוליטיזציה של הפרס. השופט עמית הוסיף כי מצוינות אקדמית אינה הולכת בהכרח יד ביד עם דעות התואמות את הקונצנזוס הציבורי. לדבריו, שלילת פרס ישראל מאיש אקדמיה בעל שם, בשל התבטאויות ספורדיות כאלה ואחרות, היא הזמנה לניטור, מעקב ורדיפה אחר אנשי אקדמיה בישראל. כמדינה החיה על מצוינותה בתחומים שונים, עלולה להיות בכך פגיעה של ממש בהישגים אקדמיים ומקצועיים, ובטווח הארוך, אף פגיעה בחוסן הלאומי.
קישור לפסק-הדין בבג”ץ 2199/21:
קישור לפסק הדין בבג”ץ 8076/21:
בג”ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ’ ממשלת ישראל; בג”ץ 8435/19 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנה על הסביבה נ’ ממשלת ישראל; בג”ץ 811/20 מוחמד סיאם נ’ ממשלת ישראל – קבינט הדיור; בג”ץ 1881/20 היהדות הקראית העולמית נ’ ממשלת ישראל (15.5.2022) (ברון, אלרון, שטיין) בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופטת ענת ברון והשופט אלכס שטיין, דחה ארבע עתירות שהוגשו נגד התוכנית להקמת רַכֶּבֶל לעיר העתיקה בירושלים. בעיקרו של דבר, בעתירות התבקש ביטולן של החלטות הממשלה, ועדת השרים לענייני תכנון, בנייה מקרקעין ודיור והות”ל, שהתקבלו בעניינה של התוכנית.
השופט אלרון ציין, כי לב ליבו של הטיעון שבמרבית העתירות נגע ל”אי התאמתו” של הרכבל לסביבת העיר העתיקה והפגיעה הנופית שהוא יסב לשיטת העותרים, וקבע שאין מקום להתערבות שיפוטית באופן שבו בחרו מוסדות התכנון לאזן בין השיקולים הרבים הנוגעים לעניין, ובכלל זה שיקולים תחבורתיים, שיקולים כלכליים, שיקולי נוף ואיכות הסביבה, שיקולים הנוגעים לרווחת חייהם של התושבים המתגוררים באזור התוכנית ואף שיקולים הלכתיים. השופט אלרון הדגיש כי ההכרעה בין ההשקפות התכנוניות השונות ובין האידיאולוגיות החברתיות השונות המפעמות בהן מסורה לגופי התכנון שנקבעו לשם כך על ידי המחוקק.
עוד קבע השופט אלרון, כי יש לדחות את טענות העותרים ביחס לסמכות שר התיירות והות”ל. זאת, נוכח הבסיס העובדתי שהונח לפניהם ממנו עלה הצורך המובהק שבשיפור תשתיות התיירות באזור; התחזיות לגידול בהיקף המבקרים באתרי התיירות באזור התוכנית; הרצון לנצל את ה”תווך העילי” בשל מגבלות טופוגרפיות וסביבתיות; כמו גם האפשרות לשנע באמצעות הרכבל כמות גדולה של מבקרים בפרק זמן קצר בשעת שיא. השופט אלרון הוסיף, כי אף לפני הות”ל הונחה תשתית עובדתית ראויה, בין היתר, ביחס להיבטים התחבורתיים שבתוכנית, במסגרתה הוצגו גם יתרונותיה וחסרונותיה והקשיים האפשריים בה. אשר לטענות שהועלו על ידי נציגי עדת היהדות הקראית מאחר שנתיב הרכבל עובר באופן חלקי מעל בית עלמין קראי – השופט אלרון קבע כי גם מקום בו הפגיעה הנטענת מסווגת כפגיעה בכבוד המת העולה כדי פגיעה בזכות חוקתית, הרי שהאיזון שבוצע על ידי הות”ל, ואומץ בהחלטת הממשלה, הוא ראוי ומידתי.
עע”ם 5454/21 כפר אז”ר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע”מ נ’ ועדת המשנה למסמכים לפני ביצוע (17.5.2022) (סולברג, מינץ, שטיין) עניינם של הערעורים מושא פסק הדין בעומק שיקוע הכביש שנקבע לדרך רפאל איתן המצויה בין כפר אז”ר במערב לבין שכונת קריניצי החדשה ברמת גן במזרח, והמחברת בין היתר בין אוניברסיטת בר אילן בצפון לבין מרכז רפואי תל השומר-שיבא בדרום. טענות הצדדים בערעורים ושאלת עומק השיקוע טמנו בחובם שאלה רחבה שעניינה היחס שבין הוראותיה של תכנית מקומית לבין הוראות תכנית מתאר ארצית. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי ככלל, תכנית מתאר ארצית מצויה במעמד היררכי גבוה יותר מתכנית מתאר מקומית. טענת המערערים הייתה כי אין מקום לקבוע כי תכנית מתאר ארצית דוחקת באופן אוטומטי תכנית מתאר במעמד היררכי נמוך ממנה הקודמת לה בזמן. בית המשפט (מפי השופט מינץ, בהסכמת השופטים סולברג ו-שטיין) קבע כי הגם שאין בהוראות תכנית המתאר הארצית הוראה כללית בדבר עליונותה על פני תכניות אחרות קודמות לה, הרי שניתנו במסגרתה הוראות ברורות ומפורשות בדבר האפשרות לסטות מהשיקוע שנקבע בתכנית המתאר המקומית. בנסיבות אלה, לא נפל פגם במישור הסמכות לסטות מעומק השיקוע שנקבע בתכנית המקומית, ואף לא נפל בהחלטה שהתקבלה לגופה פגם אחר המצדיק התערבות בה. בית המשפט הדגיש כי תחום התכנון והבניה מתאפיין בהתמודדות שגרתית עם המתח שבין שיקולים סביבתיים-חברתיים לבין ההכרה בצורך בפיתוח ובבניה. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש בכוחו של השיקול הסביבתי כדי להטות את הכף בכל מקרה ומקרה. לא פעם ולא פעמיים פיתוח הנדרש לטובת הציבור, הכולל בניית פתרונות מגורים ויצירת דרכי תחבורה מתקדמות, אינו עולה בהלימה מלאה עם ערכים סביבתיים שונים ואף טומן בחובו לעתים מידה מסוימת של הפרעה ואי-נוחות. האיזון בין השיקולים אינו קל והוא דורש ראייה מקצועית ארוכת טווח הכוללת בחובה התחשבות בצרכי הציבור והפרט. במסגרת פסק הדין הביע בית המשפט ביקורת על עיריית רמת גן אשר הטמינה מובל ניקוז בניגוד לדין במקום שבו תוכנן השיקוע באופן שחייב עריכת שינוי בגובהו המתוכנן. צוין כי קשה להלום כיצד רשות מקומית, אשר מופקדת על אכיפת הדין בכל הנוגע לבניה בלתי חוקית, מהינה בעצמה להקים מבנה משמעותי שמהווה קו ביוב מרכזי בניגוד להוראות הדין.
בג”ץ 5318/21 עיריית רעננה נ’ משטרת ישראל (18.5.2022) (סולברג, אלרון, גרוסקופף) בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי עתירות שהוגשו על-ידי עיריית רעננה ושכני ראש הממשלה, נגד מתווה שקבעה המשטרה, לגבי קיום הפגנות בקרבת בית ראש הממשלה ברעננה.
במתווה נקבע, בין היתר, כי ניתן לקיים הפגנות במקום, בתדירות של 3 פעמים בשבוע, וכי חל איסור להשמיע בהן רעש בלתי-סביר. בעתירות נטען כי יש לצמצם את הוראות המתווה, ובנוסף נטען, כי גם הכללים שנקבעו בו אינם נאכפים על-ידי המשטרה. בנוסף, באחת מן העתירות התבקש להורות על הפסקת עבודות בינוי והגבלות תנועה שבוצעו במקום, מחמת ההפרעה לשכנים.
בית המשפט פסק (מפי השופט נעם סולברג, בהסכמת השופטים י’ אלרון ו-ע’ גרוסקופף), כי דין העתירות – להתקבל בחלקן. תחילה צוין, כי בעת בירור ההליך עלה, כי מאז הגשת העתירות חל שינוי בהיקף ובעצימות ההפגנות – נתון שגם העותרים לא חלקו עליו – ועל כן, לא קמה הצדקה להתערבות שיפוטית. לצד זאת צוין, כי מלכתחילה נדרש היה לקבוע מתווה מצומצם יותר, הן לגבי תדירות ההפגנות, הן בכל הנוגע למיקומן בסמוך לבתי מגורים. זאת, שכן הדבר אינו מתחייב מתקדימי העבר. נקבע אפוא, כי בעתיד, כשהמשטרה תידרש למתווה מחדש, עליה לשקול את צמצומו. בהתייחס להיבטי הרעש נקבע, כי המשטרה מחויבת לאכוף את הוראות הדין, כך שרמת הרעש לא תחרוג מהרף המותר, בהתאם לקבוע בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש”ן-1990. זאת, בניגוד לעמדת המשטרה, שטענה כי לעניין הפגנות, יקבע הדבר על-פי אומד דעתו של השוטר האקראי בשטח. בית המשפט הבהיר, כי כל עוד לא קבע המחוקק אחרת לגבי הפגנות – אין לאפשר סטיה מהוראות הדין, אף שאכיפה כגון דא עשויה להיות מורכבת.
בית המשפט לא נדרש לשאלה אם בית ראש הממשלה ברעננה הוא מעון פרטי או רשמי, משהתברר כי הדבר לא נדרש להכרעה. בית המשפט לא נדרש גם לטענות בנוגע לעבודות הבנייה ומגבלות התנועה, נוכח הסכמת העותרים למחיקת רכיב זה מהעתירות; משמדובר בשני עניינים נפרדים שנכרכו לעתירה אחת; ובהינתן שהצו על-תנאי הוּצא רק כלפי מתווה ההפגנות, ותחם את גדרי הדיון.
לבסוף, העיר השופט סולברג 3 הערות על התנהלות משיבי הממשלה: (1) כי חוות דעת שגובשה לגבי מעמדו של בית ראש הממשלה ברעננה, הוגשה רק לאחר בקשה מצד העותרים, זמן רב לאחר הגשת העתירות, ללא הצדקה; (2) כי בוצעו עבודות בנייה במקום ללא הליך תכנוני כנדרש. משנה חומרה נמצא בכך שמשיבי הממשלה טענו כי העותרים יכולים להשיג על קיום העבודות בגדרי ההליך התכנוני, אף שבפועל לא התקיים הליך שכזה; (3) נטען כי המעון הרשמי בירושלים זקוק לשיפוץ אבטחתי ותחזוקתי, שיימשך לפחות 6 חודשים, אך בפועל לא חלה התקדמות של ממש בעניין זה, ובכך נמנעה מראש הממשלה האפשרות להתגורר במעונו הרשמי, אף אם היה חפץ בכך.
השופט אלרון עמד גם הוא על התנהלותם הלקויה של משיבי הממשלה, ולעניין זה ציין, בין היתר, כי לא ניתן להימנע מלהתייחס לתמונה העגומה שהתגלתה ולמנהל הבלתי תקין בעליל שנחשף במסגרת הדיון בעתירות, במספר מישורים. השופט אלרון הוסיף, שבכל הקשור להתנהלות המדינה ביחס לעבודות הנדרשות בבית ראש הממשלה ברעננה ובמעון ראש הממשלה בירושלים, מתקבל רושם מטריד כי הדברים נעשים ללא יד מכוונת ותוך הגררות שאינה ברורה. בכלל זה, למרות שהודגשה חשיבותן של העבודות הנדרשות במעון ראש הממשלה בירושלים, עד למועד הדיון האחרון בעתירות הן כלל לא החלו. תוצאת הדברים היא שהתנהלות המדינה, וגרירת הרגליים ביחס לביצוע העבודות הנדרשות במעון ראש הממשלה בירושלים, גרמה סבל רב לדיירים תמימים, ועל כך יש להצר.
השופט גרוסקופף ציין, כי כאשר קיימת חלופה אפקטיבית, אין להפגין מול מעונו הפרטי של איש ציבור, ויש לאפשר את מימוש הזכות במקום חלופי, קרוב ככל הניתן למעונו. עם זאת, בבחירת המקום החלופי יש להקפיד כי הפגיעה באיש הציבור, משפחתו ושכניו הקרובים לא תומר בפגיעה זהה בשכניו הרחוקים. לפיכך, מקום חלופי ייחשב כראוי, אם הפגיעה הנגרמת לתושבים הרחוקים תהא פחותה משמעותית מהפגיעה הנגרמת מקיום ההפגנה מול בית איש הציבור.
עע”ם 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ’ פלונית (22.5.2022) (סולברג, שוחט, כנפי-שטייניץ) בפסק הדין נדונה סוגיית אופן בחינת בקשה לקבלת מעמד בישראל בשל התקיימות טעמים הומניטריים, לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס”ג-2003. זאת, בנסיבות שבהן מגישת הבקשה, היא המשיבה, נישאה לתושב קבע בישראל בידיעה כי הוא נשוי לאחרת ושלשניים נולדו בישראל מספר ילדים. בית המשפט העליון קבע פה אחד (מפי השופט ש’ שוחט, בהסכמת השופטים נ’ סולברג ו-ג’ כנפי-שטייניץ), כי עובדת קיומם של ילדים-קטינים שמתגוררים בישראל איננה מהווה, כשלעצמה, נסיבה חריגה שעולה כדי טעם הומניטרי למתן מעמד בישראל כי אם כזו שנובעת מכל קשר נישואין ובכלל זה גם נישואין ביגמיים; וכך גם עובדת הימצאות המשפחה בישראל ושהיית המבקש בישראל משך מרבית שנות חייו. עם זאת, הודגש כי קשר ביגמי אינו שולל, כשלעצמו, קבלת מעמד בישראל על בסיס טעמים הומניטריים, כל עוד מדובר בטעמים שאינם נובעים במישרין מהקשר הביגמי ושאינם בגדר תוצאתו הטבעית. עוד נקבע, כי אישור בקשות לקבלת מעמד בישראל שמבוססות על קיומו של קשר ביגמי נותן, הלכה למעשה, הכשר למצב של ריבוי נישואין; ויש בו כדי לגרוע מן המאמצים הנרחבים למיגור התופעה השלילית של ריבוי נישואין. במצב דברים שבו בקשתה של המשיבה נטועה בנסיבות הטבעיות של הקשר הביגמי אליו נכנסה מרצונה, אין מקום להותיר את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים על כנו. החלטתו של שר הפנים, לדחות את בקשת המשיבה למתן היתר שהייה בישראל, שבה אפוא למקומה. השופט נ’ סולברג הדגיש בחוות-דעתו כי יש להבחין בין עצם קיומם של ילדים משותפים – מה שלא מהווה טעם הומניטרי מיוחד לצורך קבלת היתר או רישיון; לבין טובתם של הילדים. טיעון הנוגע לטובת הילד יכול, במקרים חריגים, לבסס טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן היתר או רישיון לפי חוק האזרחות, ובלבד שיוכח כי בנסיבות המקרה תיווצר פגיעה קונקרטית ומיוחדת החורגת מגדרי הפגיעה הבלתי נמנעת הנגרמת תמיד מאי-מתן ההיתר או הרישיון.
בג”ץ 3350/21 טובולסקי נ’ הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באיו”ש (19.6.2022) (חיות, ברק-ארז, מינץ) ברקע לעתירות מושא פסק הדין מדיניות שהנהיגה מועצת מקרקעי ישראל אשר אפשרה לאגודות שיתופיות להקים שכונות הרחבה ולהקצות את המגרשים למועמדים שהומלצו על ידן בפטור ממכרז. מדיניות זו פתחה פתח לפרקטיקה פסולה של גביית סכומי כסף ניכרים ממועמדים בתמורה לקבלת המלצת האגודה. בעקבות פרקטיקה זו, אשר זכתה לכינוי “כספים אסורים”, הבהירה מועצת מקרקעי ישראל בשורת החלטות כי חל איסור לגבות ממשתכנים בהרחבות כספים מעבר לעלויות הפיתוח המאושרות על ידי משרד הבינוי והשיכון. בפסק הדין בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ, בהסכמת הנשיאה חיות והשופטת ברק-ארז) חזר וקבע, בהמשך לפסיקה קודמת, כי האיסור על גביית כספים אסורים חל גם על מקרקעין המנוהלים על ידי הממונה באזור יהודה ושומרון. בתוך כך הודגש כי עלויות הפיתוח המאושרות יוגדרו על ידי משרד הבינוי והשיכון, כי הקביעה אם נגבו כספים אסורים אם לאו תתבסס על חישוב משרד הבינוי והשיכון ללא צורך בהיזקקות להליך אזרחי, וכי במקרים בהם נגבו או נדרשו כספים אסורים הממונה ינחה את החטיבה להתיישבות להקצות את הקרקע ישירות למתיישב ללא תלות בהמלצת האגודה.
בג”ץ 1765/22 משרד תומר ורשה – עורכי דין נ’ שרת הפנים (3.7.2022) (חיות, פוגלמן, עמית) בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן, ובהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופט י’ עמית) לשאלת תחולתו של צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל”ד-1975 (להלן: צו הכניסה לישראל) על אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים, במהלך המצב שנוצר עקב המלחמה באוקראינה. לפי צו הכניסה לישראל, אזרחי אוקראינה פטורים מהחובה לקבל אשרה מסוג ב/2 לביקור בארץ לתקופה של עד שלושה חודשים. בעקבות המלחמה שפרצה בין רוסיה לבין אוקראינה, קבעה שרת הפנים מתווה כניסה לישראל לאזרחי אוקראינה, שבמסגרתו נקבעה, בין היתר, מכסה של 5,000 אזרחי אוקראינה שיורשו להיכנס לישראל (שלא תכלול את אזרחי אוקראינה שהם זכאי שבות, או את מי שהוא קרוב משפחה של אזרח ישראלי או תושב קבע שקיבל הזמנה להתארח מקרוב משפחתו). עוד נקבע במתווה כי הגשת בקשה באמצעות טופס מקוון, ואישור הבקשה על ידי הגורמים הרלוונטיים, מהווים תנאי להמראתם של אזרחי אוקראינה לישראל. העותר טען כי המתווה האמור סותר את הוראות צו הכניסה לישראל, שלפיהן אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים פטורים מאשרת כניסה. המשיבים מטעם הממשלה (להלן: המשיבים) טענו כי הצו לא חל על אזרחי אוקראינה שנכנסים לישראל בנסיבות הנוכחיות, שבהן מתנהלת מלחמה באוקראינה. זאת מאחר שלדבריהם הצו נועד לחול בזמני שגרה ובעיקר לקידומה של תכלית תיירותית, ומאחר שלא ניתן לדעת מראש אם אזרחי אוקראינה ישהו בישראל למשך שלושה חודשים או פחות. בית המשפט דחה את הפרשנות המצמצמת שהציעו המשיבים לצו הכניסה לישראל, וקבע כי לשונו של הסעיף שמקנה פטור מאשרה היא כללית וגורפת וכי היא אינה כוללת סייג כלשהו שנוגע לטיב או לתכלית הביקור. כמו כן, לשון הצו אינה כוללת החרגה של עתות “חירום” או קביעה כי תחולתה מוגבלת לעתות “שגרה”. עוד קבע בית המשפט כי גם התכלית של סעיף הפטור אינה מצדיקה את הפרשנות המצמצמת אותה הציעו המשיבים, וכי פרשנות זו תביא לפגיעה בפיקוח הפרלמנטרי של הכנסת על הממשלה, נוכח חובת ההיוועצות בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, הנחוצה לצורך תיקון הצו. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המשיבים שלפיה לעותר אין זכות עמידה בהיותו עותר ציבורי, ודן כאמור בטענותיו לגופן. זאת, בשל כך שבעתירה עלו טענות נכבדות לפעולה בחוסר סמכות של רשויות השלטון, בנושא שיש לו השלכות רוחב, ובנסיבות שבהן מרבית הפרטים שנפגעו ממתווה הכניסה לישראל אינם נמצאים בישראל – כך שהימנעות מלדון בעתירה בשל היעדר זכות עמידה עלולה הייתה להקנות מעין חסינות להחלטת הרשויות. בית המשפט קיבל את העתירה, אך הבהיר כי המסקנה אליה הגיע אינה גורעת מסמכות שרת הפנים להכריע מי יבוא בשערי המדינה, בהתאם לאפיקים החוקיים שעומדים לרשותה, ובכללם סמכותה לסרב כניסתם של אזרחי אוקראינה שיגיעו לארץ על בסיס שיקול דעת פרטני, לפי הוראות הצו; או לחלופין, תיקון הצו תוך היוועצות בוועדת הפנים.
עע”ם 8277/17 זיוד נ’ שר הפנים; עע”ם 7932/18 שר הפנים נ’ מפארג’ה (21.7.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון) סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, התשי”ב-1952 בנוסחו הנוכחי, קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים רשאי, לבקשת שר הפנים, לבטל את אזרחותו הישראלית של אדם אם “אותו אדם עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל”. מעשה הפרת אמונים מוגדר בחוק כמעשה טרור; מעשה המהווה בגידה או ריגול חמור; או רכישת אזרחות של זכות לישיבת קבע במדינה עוינת או בשטח עוין. פסק הדין עוסק בשתי בקשות ראשונות מסוגן לשלילת אזרחות שהוגשו על ידי שר הפנים מכוח הסעיף האמור ביחס לשני מחבלים שהורשעו ונדונו לעונשי מאסר ממושכים – במקרה אחד קיבל בית המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה לביטול אזרחות ובמקרה השני הבקשה נדחתה.
במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט לבחון את חוקתיותו של הסדר ביטול האזרחות, וקבע כי לא נפל פגם חוקתי בהסדר זה. כך, נקבע כי הפגיעה בזכות לאזרחות נעשית בהקשר זה לצורך תכלית ראויה, וכי אף שהאפשרות לבטל את אזרחותו של אדם שאינו מחזיק באזרחות אחרת מעוררת קושי, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי ההסדר כולו אינו חוקתי, ובלבד שבמקרה כזה תפורש חובתו של שר הפנים ליתן לאותו אדם “רישיון לישיבה בישראל” – כמורה על הענקת מעמד של תושבות קבע או מעמד ייעודי קבוע אחר. ביחס לשני המקרים הפרטניים שנדונו בפסק הדין, נקבע כי לנוכח פגמים מהותיים שנפלו כבר בשלב הגשת הבקשות לביטול האזרחות, יש לדחות את הבקשות אף מבלי להידרש אליהן לגופן. המשנה לנשיאה הנדל סבר בדעת יחיד כי יש להחזיר את הדיון בעניין הבקשות לבית המשפט לעניינים מנהליים ולאפשר לשרת הפנים להגיש בקשות מתוקנות לביטול אזרחות תוך 120 ימים.
משפט פלילי
רע”פ 6477/20 שחם נ’ מדינת ישראל (15.11.2021) (הנדל, אלרון, וילנר) בית המשפט העליון דן בסוגיית הרשעתו של נאשם בעבירת מרמה והפרת אמונים של עובד ציבור בשל דפוס התנהגות חוזר ונשנה שנהג בו, אף אם כל מעשה ומעשה שביצע אינו מגבש עבירה פלילית כשלעצמו.
המבקש, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית בשורה של תפקידים בכירים במשטרת ישראל, קיים קשרים מיניים עם שוטרות הכפופות לו, ולאחר מכן טיפל בבקשותיהן למעבר תפקיד בעודו מצוי בניגוד עניינים. הוא זוכה בבית משפט השלום מחלק מהעבירות שיוחסו לו, אך בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה והרשיע אותו בעבירה של מעשה מגונה, עבירות של הטרדה מינית ובהפרת אמונים, ונדון ל-10 חודשי מאסר. על כך הגיש ערעור ברשות לבית המשפט העליון, שעסק בסוגיה של “צבירת” מעשים שכל אחד מהם אינו פלילי כשלעצמו, לכדי עבירה פלילית של הפרת אמונים.
בדעת רוב, מפי המשנה לנשיאה נ’ הנדל, נקבע כי יש להותיר את הרשעת המבקש במרמה והפרת אמונים על כנה. יש עבירות שהעובר אותן עושה כן בגלל שהוא חוזר שוב ושוב על התנהגות פסולה, באופן שהצטברות המעשים ונסיבותיהם מביאות לכך שהמכלול חוצה את הרף הפלילי. כך למשל בעבירת התעללות בקטין או בעבירה של הטרדה טלפונית. ייתכן כי מעשה אחד של הורה כלפי ילדיו או ביצוע שיחת טלפון אחת אינם מהווים עבירה, אך המצב המשפטי משתנה כתוצאה מן הריבוי וההתמשכות של מעשים מעין אלה. החברה חייבת לפעול באמצעים פליליים נגד תופעות חמורות, ולפעמים “הכמות עושה איכות”. כך גם בעבירה של הפרת אמונים. תכליתה של עבירה זו היא להילחם נגד השחיתות בשירות הציבורי, באופן שהוא חיוני לקיום משטר דמוקרטי ראוי. זהו אינטרס ציבורי רם מעלה. מעשיו של המערער בוצעה במספר מקרים ובאופן שיטתי. החומרה נובעת ממעמדו הבכיר של המבקש ששירת גם כמפקד מחוז בדרגת ניצב; ממקום עבודתו במשטרת ישראל; ומן השילוב והחזרה על המעשים, כלפי מספר רב של שוטרות הכפופות לו ובמשך שנים. אף אם כל מעשה שביצע המבקש לא היה פלילי כשלעצמו, הוא בוודאי היווה הפרה של איסור משמעתי. הצבר של הדברים הופך את ההתנהגות לפלילית לפי המבחנים שהותוו בפסיקה ביחס לעבירה של הפרת אמונים.
השופטת וילנר הצטרפה בהסכמה לחוות דעתו של המשנה לנשיאה נ’ הנדל, והוסיפה כי מעשים פסולים רבים שנסמכים זה על זה, כך שכל מעשה ומעשה מכתים אף את קודמיו – הצטברותם יחד היא שמצדיקה הטלת אחריות פלילית, בבחינת סופם של הדברים מעיד על תחילתם. עוד ציינה השופטת וילנר כי המעשים אשר ביצע המבקש, בהיותו אמון על שמירת החוק, פגעו גם פגעו באמון הציבור, בתפקיד אותו הוא ממלא, ובמערכת אכיפת החוק שאותה הוא מייצג, וכי מעשים אלה הם בליבת עבירת הפרת האמונים.
בפסק דינו בדעת מיעוט, השופט י’ אלרון קבע כי אין לקבל גישה שלפיה הצטברות של מעשים – שכל אחד בפני עצמו אינו עולה כדי עבירה פלילית – תביא להפללת המעשים בדיעבד בעבירת מרמה והפרת אמונים. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שגישה מעין זו עומדת בסתירה חזיתית לעקרון החוקיות, המצייר קו גבול ברור המפריד בין התנהגות אסורה לפי חוק, להתנהגות מותרת, שהנוהג בה אינו מתחייב בפלילים; ואינה מתיישבת עם תכלית עקרון זה, של הגנה על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה, באופן שאינו מאפשר לו לכלכל מראש את צעדיו בהתאם לנורמות ברורות וידועות. זאת ועוד, גישה שלפיה ניתן לצבור מעשים שאינם פליליים לכדי עבירה אחת, עלולה להותיר את הרושם המוטעה לפיו די להסתפק בבחינת “דפוס התנהגות כולל” ולוותר על בחינת התקיימות היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בכל אחד מהמעשים המיוחסים לנאשם עובד הציבור. לשיטת השופט אלרון, קשיים אלו משמעותיים במיוחד בהקשר של עבירת המרמה והפרת אמונים, לאור ניסוחה העמום של עבירה זו – אשר זכתה לביקורת רבה בפסיקה ובספרות לאור הקושי לעמוד על טיבה והיקפה. משכך, סבר השופט אלרון כי יש לזכות את המבקש מעבירת המרמה והפרת אמונים, ולהקל בעונש המאסר בפועל שנגזר עליו, כך שיעמוד על 6 חודשים אותם יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/20/770/064/j07&fileName=20064770.J07&type=2
דנ”פ 5387/20 רותם נ’ מדינת ישראל (15.12.2021) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, אלרון, שטיין) הרכב מורחב של בית המשפט העליון דן באפשרות להעלות טענות שמכוונות לסבירות ולמידתיות ההחלטה להגיש כתב אישום.
בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים בנוגע לעניינו של רפי רותם, אשר הורשע בעבירות לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ”ב-1982, ולפי חוק העונשין, התשל”ז-1977. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו ונקבע, בין היתר, כי ההרשעה בעבירות לפי חוק התקשורת בטלה מכוח עיקרון שיוריות ההליך הפלילי. במסגרת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נקבע בדעת רוב (השופטים נ’ סולברג, וא’ שטיין נגד דעתו החולקת של השופט י’ אלרון) כי במסגרת ההליך הפלילי לא ניתן לערוך ביקורת שיפוטית על בסיס כללי המשפט המינהלי (ובפרט עילות הסבירות והמידתיות). בעקבות פסק דין זה קיים בית המשפט העליון דיון נוסף שהתמקד בשלוש שאלות: (1) מהי הערכאה המתאימה שבה יש לדון בטענות נאשם נגד עצם ההחלטה להעמידו לדין; (2) מהי המסגרת הדוקטרינרית שבאמצעותה על בית המשפט לבחון את טענות הנאשם; (3) כיצד יש להתייחס לטענת נאשם כי ההחלטה להעמידו לדין אינה סבירה או מידתית.
בפסק הדין בדיון הנוסף נפסק פה אחד כי המקום הנכון שבו על הנאשם להעלות את טענותיו נגד הגשת כתב האישום נגדו הוא ההליך הפלילי. בנוסף, נפסק פה אחד כי בכפוף להוראות חיקוק מיוחדות בדין הפלילי, המסגרת הדוקטרינרית המתאימה לדיון בטענות הנאשם נגד החלטת התביעה להגיש נגדו כתב אישום היא הגנה מן הצדק שמעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982.
לצד זאת, נפסק בדעת רוב (המשנה לנשיאה נ’ הנדל, והשופטים י’ עמית, נ’ סולברג וא’ שטיין כנגד דעתם החולקת של הנשיאה א’ חיות, השופט ע’ פוגלמן והשופט י’ אלרון), כי אין מקום להעלות טענות בדבר אי-סבירות או אי-מידתיות נגד הגשת כתבי אישום. נקבע כי ניתן לטעון שבהגשת כתב האישום נגד הנאשם יש משום “סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית” במובנו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, וככל שעולות טענות לחוסר סבירות ולחוסר מידתיות בהגשת כתב האישום, על בית המשפט לבחון אם טענות אלו עומדות במבחני דוקטרינת “ההגנה מן הצדק”.
בעניינו של מבקש הדיון הנוסף, רפי רותם, נקבע פה אחד כי יש להותיר על כנה את הרשעתו בעבירות לפי חוק התקשורת.
ע”פ 4447/20 פלוני נ’ מדינת ישראל (10.1.2022) (ברון, אלרון, שטיין) בפסק דין זה נדרש בית המשפט העליון לשאלת יישומה של דרישת הסיוע הקבועה בסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט”ו-1955, אשר על-פיו ניתן להרשיע נאשם בעבירת מין המנויה בתוספת לחוק האמור על יסוד הדברים אשר נמסרים על ידי הילד לחוקר ילדים – מחוץ לכותלי בית המשפט ושלא בכפוף לחקירה נגדית – רק כאשר הדברים נתמכים בראיה המגיעה כדי סיוע.
בפסק הדין שנכתב על ידי השופט א’ שטיין (בהסכמת השופטים ע’ ברון וי’ אלרון), עמד השופט שטיין על היסודות הבאים הצריכים להתקיים בראיה המסייעת על-מנת שתעמוד בדרישת הסיוע האמורה: הראיה צריכה לבוא ממקור עצמאי הנפרד מנפגע העבירה; הראיה צריכה להתייחס לנקודה מהותית שביריעת המחלוקת; על הראיה לתמוך בהודעת נפגע העבירה ולשלול את גרסת הנאשם; וצריך שתהיה לה נטייה ברורה לסבך את הנאשם במעשה העבירה בו הוא מואשם. כן הובהר בפסק הדין, שבמקרה של ריבוי עבירות ראיית הסיוע תסייע להוכחתן של אותן עבירות שביחס אליהן היא מאמתת את ביצוען באופן מוחשי וברור, ולא ניתן להשתמש בסיוע לעבירה אחת כסיוע לכלל העבירות בכתב האישום. נקבע שבנסיבות העניין הראיות המסייעות עליהן הסתמך בית משפט קמא אינן מסייעות במישרין להודעת הקטינה בנוגע לאינוס ולמעשה סדום – להבדיל מהודעתה בנוגע למעשים מגונים – ומשכך נקבע כי יש לזכות את המערער מחמת הספק ביחס לעבירות אלה.
השופט שטיין עמד על כך שדרישת הסיוע האמורה מביאה לכך שבמקרים מסוימים, ואולי אף במקרה זה, אשמים יזוכו בדין ואף כלל לא יועמדו לדין, אולם זהו המחיר הכבד שאנו משלמים על-מנת לקיים את הערך של הגנה על חפים מפשע מפני הרשעות שווא.
דנ”פ 1062/21 אוריך נ’ מדינת ישראל; דנ”פ 4072/21 שמעון נ’ מדינת ישראל (11.1.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון, קרא, אלרון) בית המשפט העליון דן בהיבטים שונים הנוגעים לבקשות לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשות בשלב החקירה המשטרתית בהתאם לסעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ”ט-1969. במסגרת זו, נקבע בדעת רוב כי הדיון בבקשה לחיפוש בחומר מחשב (לרבות במכשיר טלפון חכם) המוגשת בשלב החקירה המשטרתית יתקיים, ככלל, במעמד צד אחד, וזאת, בין היתר, בשל החשש שדיון במעמד הצדדים יוביל לפגיעה קשה בחקירה הפלילית על דרך של שיבושה וסרבולה. מטעמים דומים נקבע גם כי אין מקום לאפשר השגה על החלטת בית המשפט בבקשה לחיפוש בחומר מחשב. כדי לאזן את הפגיעה בזכות הטיעון, להבטיח את מידתיות הפגיעה בפרטיות ולאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על הליך החיפוש בשלבים מאוחרים יותר, קבע בית המשפט שורה של אמות מידה שבהן רשויות החקירה ובתי המשפט נדרשים לעמוד טרם אישור בקשה לחיפוש בחומר מחשב. עוד נקבע כי חיפוש בלתי-חוקי שבוצע במחשב או בטלפון חכם הוא שיקול שיש להתחשב בו אם מוגשת בהמשך בקשה לצו חיפוש באותו המכשיר, אך רק במקרים חריגים ונדירים שיקול זה יהווה שיקול בלעדי לדחיית הבקשה.
השופט אלרון סבר, בדעת מיעוט, כי בהיעדר יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה, יש לדון בבקשה למתן צו חיפוש במעמד הצדדים הנוגעים לדבר; וכי החלטה בבקשה למתן צו החיפוש במחשב עולה כדי “פסק דין” שעליו ניתן להשיג במסגרת ערעור בזכות, או בדרך של הגשת בקשה לעיון מחדש בהחלטה.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/21/620/010/v13&fileName=21010620.V13&type=2
ע”פ 3168/19 איילין נ’ מדינת ישראל (26.1.2022) (הנדל, פוגלמן, אלרון) בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה נ’ הנדל, שאליו הצטרפו השופט ע’ פוגלמן והשופט י’ אלרון) דחה ערעור, שבמרכזו עמדה השאלה האם יש להגדיר רצח של הורה לעיני ילדו כרצח ב”אכזריות מיוחדת” – כך שיש להגדיר את הרצח ככזה שנעשה בנסיבות מחמירות, ושהעונש בגינו הוא מאסר עולם כעונש חובה.
המערער הורשע ברצח בגין המתת אשתו, שנעשתה לעיני בתה. הכרעת הדין ניתנה קודם ל”רפורמה” בעבירות ההמתה, שנכנסה לתוקף לפני שנגזר הדין. במסגרת הרפורמה נעשתה הבחנה בין עבירת הרצח הבסיסית ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות. בעוד שבגין העבירה הבסיסית העונש של מאסר עולם הוא עונש מרבי שניתן לסטות ממנו לקולא, בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות מדובר, ככלל, בעונש חובה. בהתאם להוראות המעבר שנקבעו ברפורמה, בית המשפט נדרש לבחון את השאלה באיזו אחת מעבירות הרצח יש להרשיע את המערער, כדי לקבוע האם עונש מאסר העולם הוא עונש חובה או עונש מרבי. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להרשיע את המערער בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ובית המשפט העליון דחה את הערעור על כך.
המשנה לנשיאה הנדל קבע כי הדרישה ל”אכזריות מיוחדת” מגלמת דרישה לאכזריות החורגת מזו הטמונה בעצם מעשה ההמתה. האכזריות, שנבחנת ככלל, מנקודת המבט של נפגע העבירה, יכולה להתבטא, למשל, בשיטת ביצוע הרצח, או בהשפלה ופגיעה בכבוד שנלוות לרצח. בתיק זה מתקיים בו היסוד של “אכזריות מיוחדת”, בראש ובראשונה מאחר שהמעשה נעשה בנוכחות ביתה של המנוחה, שהייתה עדת ראייה ישירה לאירוע, שהתרחש בעודה קטינה בת 17. המערער היה מודע לכך, ואף לכך שנפגעת העבירה ידעה כי בתה עדה למעשה הרצח. רצח אדם בנוכחות ילדו מוסיף ממד של פגיעה לעצם מעשה הרצח, ומותיר צלקת עמוקה בנפש הקטין שעלולה ללוות אותו שנים רבות מאוד. מדובר אפוא ברצח בנסיבות חמורות ביותר, שמחייב הטלת עונש של מאסר עולם כעונש חובה.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/19/680/031/z17&fileName=19031680.Z17&type=2
בג”ץ 2906/20 שני נ’ מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית (1.5.2022) (הנדל, ברון, שוחט) במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט העליון פה אחד (מפי השופט ש’ שוחט, בהסכמת המשנה לנשיאה נ’ הנדל (בדימ’) והשופטת ע’ ברון), כי אין עילה להתערב בהחלטת המפקד הצבאי שלא לקצוב את עונשו של אסיר שנדון למאסר עולם לאחר שהורשע בבית משפט צבאי בגרימת מותה של נערה ישראלית בכוונה תחילה. בפסק הדין נקבע כי הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשם באזור יהודה ושומרון נתונה למפקד הצבאי, וזאת בדומה לסמכותו של נשיא המדינה. סמכותו של המפקד הצבאי כוללת גם את הסמכות לקצוב את עונשם של מי שהורשעו ונגזר עליהם עונש של מאסר עולם. סמכות זו מבוססת על מידות “החסד והרחמים”, כך שהביקורת השיפוטית על אופן הפעלתה מצומצמת ואף אין מקום להחיל עליה את השיקולים הרגילים שנהוגים במשפט המנהלי. בחינת בקשה לקציבת עונש היא אינדיבידואלית בהתייחס למעשה ולנסיבותיו של העושה. בנסיבותיו של המקרה הנדון, כך נקבע, אין עילה להתערב בהחלטת המפקד הצבאי שלא לקצוב את עונש המאסר שנגזר על העותר. זאת, בין היתר, משלא אירע שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו של העותר ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה. בית המשפט העליון הוסיף ודחה את טענות העותר לקיומה של אפליה בין תושבי יהודה ושומרון שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים לבין אסירים שנשפטו בישראל, בכל הנוגע להיקף הקבלה של בקשות לקציבת עונשי מאסר ולפרוצדורה הננקטת בבחינת בקשות מסוג זה. בהקשר זה נקבע כי נשיא המדינה והמפקד הצבאי בוחנים בקשות לקציבת עונשי מאסר באופן אינדיבידואלי, בהתייחס למעשה הקונקרטי בו הורשע האסיר המבקש ולנסיבותיו האישיות; וכי ההליך שמתנהל על ידי המפקד הצבאי בכל הנוגע לבחינת בקשות לקציבת עונשי מאסר דומה במהותו לזה שמתנהל על ידי נשיא המדינה. לבסוף נקבע כי ברירת המחדל היא שעונש שהוטל על אדם בסמכות ובהתאם לדין, לרבות מאסר עולם, ירוצה במלואו, כך שלאדם אין כל זכות קנויה שייקצב מאסרו.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/20/060/029/w13&fileName=20029060.W13&type=2ס
ע”פ 6922/16 קופר נ’ מדינת ישראל (19.5.2022) (עמית, קרא, אלרון) בית המשפט העליון דחה, ברוב דעות, את ערעורו של שמעון קופר על הרשעתו ברצח שתיים מנשותיו, אורית קופר ז”ל וג’ני מור-חיים ז”ל. השופט י’ אלרון, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית, קבע כי יש להותיר על כנה את הרשעת המערער ברציחת אשתו השלישית ג’ני ז”ל בשנת 2009, וסבר, בדעת מיעוט, כי יש לזכות את קופר מחמת הספק מההרשעה בגין רציחת אשתו הראשונה, אורית ז”ל, בשנת 1994. השופטים י’ עמית וג’ קרא הצטרפו למסקנתו של השופט י’ אלרון בכל הנוגע לרציחתה של ג’ני ז”ל וקבעו בדעת רוב כי יש להותיר על כנה אף את הרשעת המערער ברצח אורית ז”ל.
השופט אלרון נותר בדעת מיעוט, משסבר כי הרשעת קופר ברציחתה של אורית נסמכה על ראיות נסיבתיות, דלות ובלתי מספקות. בכלל זה – תיק החקירה והעדויות בּוער; גיבוש המערך הראייתי לא נעשה בזמן אמת; העדויות בפרשה נמסרו ממרחק של כעשרים שנה; לא נמצאו ממצאים פורנזיים בנתיחה שלאחר המוות; דרך ההמתה נותרה בלתי פתורה; דו”ח הנתיחה ה”מפוברק” לכאורה, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, כלל לא הוצג במשפט, קיומו מוטל בספק, וגם אם היה קיים דו”ח שכזה נסיבות היעלמותו אינן ברורות; וסיבת המוות אינה ידועה עד היום. השופט אלרון הדגיש כי אמנם מקנן חשש בדבר מעורבותו האפשרית של קופר במותה של אורית, ואולם אין די בחשדות, בהשערות ובסברות כדי לבסס מסקנה של אשמה בעבירת הרצח של אורית מעבר לספק סביר כנדרש במשפט הפלילי.
השופט עמית עמד על אורח חייו של המערער ועל הקשיים בגרסתו בנוגע למותה של אורית ועל הצטברות של ראיות המעידות על כך שאורית לא מתה מוות טבעי, ובין היתר, הצביע על המניע שהיה למערער לרצוח את אורית ועל הדמיון החריג בין נסיבות מותה של אורית לנסיבות מותה של ג’ני. על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה שלא בצירוף מקרים עסקינן וכי המערער לא איבד בנסיבות טבעיות את אורית, אשתו הצעירה והבריאה, שנמצאה מתה בסלון ביתה מסיבה בלתי ידועה בגיל 32. השופט ג’ קרא סבר שהמסקנה כי מותה של אורית ז”ל בא מידו של המערער מבוססת במידה של למעלה מספק סביר, כי אין בנמצא כל תרחיש עובדתי אחר בעל אחיזה בראיות, וכן כי תזת הרצח היא ההסבר הסביר היחיד שנותן ביטוי ופשר למכלול הממצאים ולכלל מעשיו של המערער.
ע”פ 6338/20 חיים נ’ מדינת ישראל (7.7.2022) (אלרון, כנפי-שטייניץ, כבוב) בית המשפט העליון, בחוות דעתו של השופט אלרון ובהסכמת השופטת כנפי-שטייניץ והשופט כבוב, דחה את ערעורו של דוד חיים על הרשעתו ברצח גרושתו, אופירה חיים ז”ל. בית המשפט העליון נדרש, לראשונה, לפרשנות מקיפה של סעיף 301א(ב) לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: החוק), המכונה “פתח המילוט”. לפי סעיף זה, על אף שניתן להרשיע נאשם בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, הוא יורשע בעבירה שחומרתה פחותה – עבירת הרצח הבסיסית, כך שלא ייגזר עליו עונש של מאסר עולם חובה אלא עונש מאסר עולם כעונש מרבי.
נוכח ההיסטוריה החקיקתית של הסעיף, קבע השופט אלרון כי בבסיס “פתח המילוט” ודרך ניסוחו ניצב איזון עדין בין הרצון לאפשר לבית המשפט גמישות מסוימת ומתוחמת, מחד גיסא; לבין השאיפה לשמור על כך שיעשה בו שימוש רק בנסיבות החריגות עד מאוד המתאימות לכך, מאידך גיסא. נקבע, כי סוג הנסיבות אשר בכוחן להוות “נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד” הן נסיבות הקשורות למעשה. בגדר זאת, הנסיבות המפורטות בסעיף 40יא לחוק, הן דוגמאות לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ואין להתחשב בהן בבחינת התקיימות סעיף 301א(ב) לחוק; מנגד, נסיבות של המתת חסד עשויות, במקרים המתאימים, להיכנס לגדרי הסעיף, וכך גם מקרים כגון אלו המנויים בסעיפים 40ט(א)(6)-(9) לחוק, או מצב בו מדובר במבצע בצוותא אשר חלקו במעשים מצומצם מאוד; כמו כן, השופט אלרון קבע כי רק במקרים שבהם הוכח קיומן של נסיבות מיוחדות אשר בשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה, במובן שהרשעת הנאשם בעבירת רצח בנסיבות מחמירות והטלת עונש מאסר עולם חובה בגין מעשיו אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות צדק בסיסיים ותכליות הענישה, ראוי יהא לעשות שימוש בסעיף 301א(ב) לחוק.
אשר על כן, נקבע כי נסיבות המקרה הקונקרטי רחוקות מלגלם את העוצמה הנדרשת כדי להכניס את עניינו של המערער לגדרי סעיף 301א(ב) לחוק. משכך, הערעור נדחה.
ע”פ 5363/20 פרץ נ’ מדינת ישראל (11.7.2022) (הנדל, קרא, מינץ) בית המשפט דחה פה אחד (מפי השופט (בדימ’) ג’ קרא ובהסכמת המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל והשופט ד’ מינץ) ערעור על הרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (להלן: החוק) כנוסחו לפני הרפורמה בעבירות ההמתה שבתיקון 137 לחוק. בערעור נדונה ההבחנה בין עבירת רצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301א(א)(1), שלצידה עונש מאסר עולם חובה, לבין עבירת הרצח הבסיסית שבסעיף 300(א) לחוק, שלצידה עונש מאסר עולם כעונש מירבי, כנוסחן לאחר תיקון 137.
בפסק הדין נקבע כי סעיף 301א לחוק נועד למקרי רצח שיש בהם חומרה מוסרית מיוחדת וכי הנסיבה המחמירה שבסעיף 301א(א)(1), שעניינה מעשה שנעשה “לאחר תכנון או לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית”, כוונה למעשים שניתן להבחינם ממעשים ספונטניים שנעשו בלהט הרגע ואשר באים בגדר עבירת הרצח הבסיסית. עוד נקבע כי נסיבה מחמירה זו מציבה שתי חלופות: תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה וכי הגדרתם של מונחים אלה מצריכה שיקול דעת שיפוטי.
השופט ג’ קרא סבר כי אין לקבוע כלל נוקשה ביחס למשך הזמן הדרוש למעשה שהוא פרי שקילה והחלטה, להבדיל ממעשה ספונטני, ויש לבחון כל מקרה לגופו לאור נסיבותיו הייחודיות. בעניין הנדון נקבע כי אף שפרק הזמן בין ישיבתו של המערער ברכב לאחר שהמנוח נפנה ממנו, לבין צאתו מן הרכב עם סכין וביצוע הדקירה, קצר מאוד, ולכאורה, אינו מאפשר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה, הרי שרצף האירועים ופעולות המערער שקדמו לדקירה הם שאפשרו הליך מהיר של שקילה וגיבוש החלטה. לכן, אף שהמעשה לא בוצע לאחר תכנון מוקדם, הוא בוצע לאחר הליך שקילה ממשי וגיבוש החלטה להמית. כן נקבע כי הנסיבות העובדתיות מעלות את דרגת אשמו של המערער ומבחינות אותו ממי שפעל באופן ספונטני, ועולות בקנה אחד עם מדרג האשמה שיצרה הרפורמה בעבירות ההמתה. משכך, מעשהו של המערער בא בגדר רצח בנסיבות מחמירות לפי החוק לאחר תיקונו והטענה לקיומו של דין מקל, שאינו מחייב מאסר עולם, נדחתה.
המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל הסכים והוסיף כי נדרש להצביע על ממצאים פוזיטיביים המלמדים על התקיימות יסודות העבירה על שלביה – הליך ממשי של שקילה וקבלת החלטה, ולא ניתן להסתפק רק ביסוד שלילי של העדר ספונטניות או העדרו של קנטור סובייקטיבי.
ע”פ 8618/19 מדינת ישראל נ’ שרון מילר (12.7.2022) (פוגלמן, מינץ, גרוסקופף) בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן ובהסכמת השופטים ד’ מינץ וע’ גרוסקופף) לשרטט את הגבול שבין עבירת השוחד לבין עבירת הפרת אמונים, וזאת ביחס לנסיבות שבהן אדם בתפקיד ציבורי קיבל טובת הנאה מגורם בעל אינטרסים משמעותיים שקשורים לתפקידו, אף מבלי שהתגבש אינטרס ממשי-מידי בפעולתו של עובד הציבור. במסגרת פסק הדין, דן בית המשפט באישום שבמסגרתו קיבל איתמר שמעוני, ראש עיריית אשקלון לשעבר (להלן: שמעוני), מאה אלף שקלים באמצעות מקורבו מקבלן שפעל בעיר אשקלון. בית המשפט נדרש להכריע האם קבלת כספים אלה מגבשת עבירה של הפרת אמונים בדרך של הימצאות בניגוד עניינים בשל קבלת טובת ההנאה, או עבירת שוחד בדרך של “שלח לחמך”. בית המשפט עמד על כך שמלכתחילה קיימת קרבה בין שתי העבירות, וזאת מאחר ששוחד הוא מקרה פרטני של ניגוד עניינים, המתבטא בקבלת טובת הנאה בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עבוד הציבור. נקבע כי הגבול בין עבירות אלו נעוץ ברכיב הייחודי שקבוע בעבירת השוחד, הוא בדרישה לקיומו של קשר סיבתי עובדתי בין השוחד לבין פעולת עובד הציבור, ולמודעותו של האחרון לקיומו של הקשר האמור. בית המשפט עמד על הקושי בהוכחת רכיב זה, ועל החזקות העובדתיות שנקבעו בפסיקה להוכחת רכיב זה שלפיהן חזקה על עובד הציבור שהוא יודע ש”הנזקקים לשירותיו” לא מעניקים לו מתנות אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו. עוד נקבע כי כדי להכיר בכך שהשוחד ניתן על מנת להטות למשוא פנים בדרך כלל יש להראות כי קיימת “אפשרות סבירה” שיצטלבו בעתיד דרכיהם של נותן ומקבל טובת ההנאה. נפסק כי יש לבחון אם קיימים, או עתידים להתקיים בעתיד הנראה לעין, אינטרסים של נותן טובת ההנאה שבידי עובד הציבור האפשרות לקדמם. על רקע האמור, נקבע כי שמעוני נטל את המתת בקשר עם תפקידו הציבורי, ובעבור פעולות שקשורות בתפקידו האמור. עוד נקבע כי המתת ניתן לשמעוני כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל וכי שמעוני היה מודע לכך, ומשכך יש להרשיעו בעבירת לקיחת שוחד ולהרשיע את מקורבו בתיווך לשוחד חלף הרשעתם בעבירת הפרת אמונים.
ע”פ 8729/20 כהן נ’ מדינת ישראל (21.7.2022) (הנדל, ברון, קרא) בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל, שאליו הצטרפו השופטת ע’ ברון והשופט ג’ קרא) קיבל ערעור, שבמרכזו עמדה השאלה ניתן להרשיע בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה גם את מי שעצר לאחר הפגיעה בנפגע, שהה זמן רב בזירת התאונה ואף הגיש עזרה לנפגע – הואיל ועזב את זירת התאונה מבלי להזדהות בפני חוקרי המשטרה כנהג שמעורב בתאונה.
המערער היה מעורב בתאונה שבה נהרגה אשה. הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, למרות שנקבע כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, וכי הוא עצר במקום התאונה כדי לעמוד על תוצאותיה, ושהה בזירת התאונה במשך 24 דקות. במהלך שהותו בזירה היה נוכח בעת הזעקת כוחות הצלה למקום, ובעת הגעת כוחות שונים של משטרה, סיור ומד”א. ההרשעה בעבירת ההפקרה התבססה על כך שהמערער עזב את המקום בעת שחוקרי המשטרה החלו לגבות עדויות לגבי התאונה, מבלי למסור להזדהות בפניהם ולספר על מעורבותו בתאונה.
המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל קבע כי לשון סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, שקובע את עבירת ההפקרה, אינה יכולה לשאת את האפשרות של הרשעה של מי שעצר את רכבו וסייע ככל שנדרש בהושטת עזרה, רק מפני שלא דיווח לחוקרי המשטרה על מעורבותו בתאונה. הפקודה דורשת להושיט עזרה לנפגע, ולא לחוקרי המשטרה. נוכח לשונה הברורה של הפקודה, אין אפשרות לקרוא חובה לסייע לפעולת המשטרה לחוק, גם אם תכלית זו נתפסת כראויה.
השופט הנדל הוסיף וקבע כי ממילא עבירת ההפקרה לאחר פגיעה לא נועדה לתכלית של סיוע לרשויות החקירה בפענוח התאונה. תכליתה היא רק לסייע לנפגע התאונה ולמזער את נזקי התאונה. בפסיקה קודמת של בית המשפט ניתן למצוא אמנם קו לפיו לעבירת ההפקרה תכליות נוספות, אך לקו זה אין בסיס בלשון הפקודה, בדברי ההסבר לה, בהיסטוריה החקיקתית או במכלול דברי החקיקה. קו זה הורתו, כנראה, במעין טעות סופר שנפלה בפסיקה בעבר, ומכל מקום אין לו הצדקה עניינית מבחינה מהותית. תג המחיר העונשי הגובה שקבוע לצד עבירת ההפקרה הולם את חומרת העבירה שבאי-סיוע לנפגע למנוע נזק גופני, אך לא את החומרה של אי דיווח למשטרה על מעורבות בתאונה. התכלית של סיוע לרשויות החקיקה באה לידי ביטוי בדברי חקיקה אחרים, שקובעים ענישה מחמירה פחות מעבירת ההפקרה, ובהתאם הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה עזיבת זירת תאונה ללא רשות של שוטר ומבלי למסור פרטים, הקבועה בסעיף 144 לתקנות התעבורה.
במסגרת פסק הדין התייחס המשנה לנשיאה (בדימוס) הנדל לעמדת המשפט העברי ביחס לפרשנות התכליתית, ועמד על כך שלפי המשפט העברי על הפרשנות התכליתית להיות מבוססת היטב על הדין ופרטיו המדויקים. כן נדונו כללי המשפט הפלילי העברי, ועל מעמדו של השוויון במשפט העברי, שבגדרו מודגש הצורך להגן על חבריה החלשים של החברה.
רע”פ 4743/20 לייבל נ’ מדינת ישראל (21.7.2022) (הנדל, קרא, וילנר) בפסק הדין נדרש בית המשפט העליון לפגיעה בפרטיות על דרך של “הטרדה אחרת” כקבוע בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ”א-1981 (להלן: החוק), כבסיס להרשעה בפלילים.
בפסק הדין נדונה פרשנותה של החלופה “הטרדה אחרת” הקבועה בהוראת סעיף 2(1) לחוק, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא: “בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת”.
בית המשפט העליון (השופט ג’ קרא (בדימ’), בהסכמת המשנה לנשיאה נ’ הנדל (בדימ’) והשופטת י’ וילנר) קבע כי מעשי המערער עלו כדי ‘הטרדה אחרת’ כקבוע בסעיף 2(1) לחוק. בית המשפט עמד על כך שלזכות לפרטיות מספר היבטים, כאשר המרכזיים שבהם הם הזכות להיעזב במנוחה והפרטיות כשליטה וכי האנונימיות היא חלק חשוב מהזכות לפרטיות. נקבע כי סעיף 2(1) לחוק הוא הוראת “סל” גמישה המספקת הגנה למרחב הפרטי של האדם. גם חדירה למרחב הפרטי ה”וירטואלי” של האדם פוגעת ביכולתו של האדם להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו, ובכך פוגעת באוטונומיה שלו ובכבודו. באותו עניין, נקבע כי מדובר במקרה קיצוני וחריג. המערער תלה כרזות רבות במקומות גלויים ובולטים לעין ברחוב מגוריה של המתלוננת, פקידת אימוץ ראשית, ליד ביתה. הכרזות חשפו לעיני תושבי הרחוב והעוברים ברחוב מידע פרטי על המתלוננת: פרטים אישיים החושפים את זהותה; תמונתה של המתלוננת בכרזות הוצגה בתוך סמל של גולגולת ועצמות – באופן המזוהה לרעל או סכנת מוות. גם טיב הפרסום הוא פוגעני ביותר במסרים שהועברו בו. משכך, המערער חדר למרחב הפרטי של המתלוננת – מעין ‘בועה’ או ‘תחום’ וירטואלי המלווה אותה ובו היא זכאית להיות עם עצמה – כך שנפגעה זכותה של המתלוננת להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו. נקבע כי מעשים אלו עלולים להדיר את המתלוננת משלוותה, לטרוד ממנוחת נפשה ולהסיח את דעתה מענייניה, לפגוע בהרגשת הביטחון האישי שלה ולגרום לה מבוכה ודאגה.
בית המשפט דחה את טענת המערער כי מדובר ב”ביטוי פוליטי” שלו המהווה מימוש של חופש המחאה. נקבע כי “מחאתו” הנטענת של המערער פוגעת במישור ה”פרטי-אישי” ומהווה הטרדה בוטה של המתלוננת. המתלוננת שימשה כעובדת ציבור, שאינה זוטרה אמנם, אך אינה נבחרת ציבור או בכירה במערכת השלטון. המערער היה מודע לקיומה של חלופה אפקטיבית להביע את מחאתו בעניין תפקודה כעובדת ציבור, אך הוא בחר במודע ובכוונת מכוון להביע את מחאתו דווקא ליד ביתה הפרטי, כשהתכלית שעמדה בבסיס תליית הכרזות הייתה להטריד את המתלוננת מול משפחתה ושכניה ולהפעיל עליה לחץ.
השופטת י’ וילנר הסכימה והוסיפה כי בהתנגשות בין חופש הביטוי לבין הזכות לפרטיות, יש לבחון, בעיקרו של דבר, את העניין הציבורי בפרסום הפוגע בפרטיות, ואין לעשות בחופש הביטוי קרדום לחפור בו, תחת הזכות לפרטיות. כאשר אדם עושה מעשה העלול להטריד את זולתו ובכך לפגוע בפרטיותו, ללא הצדקה עניינית ובהעדר עניין ציבורי, מצווים אנו לבכר את הזכות לפרטיות על פני חופש הביטוי. המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל הסכים והוסיף כי לא כל מעשה הטרדה שיש בו משום פגיעה בפרטיות מהווה עבירה פלילית. נדרש פן מחמיר כך שהפגיעה תהיה פגיעה משמעותית בפרטיות. במקרה שלפנינו מתקיים אותו פן מחמיר המצדיק הרשעה בשני מובנים: המובן הראשון הוא שמעשיו של המערער עולים כדי פגיעה משמעותית בפרטיות המתלוננת, באופן אשר עובר את הרף הפלילי הנדרש. המובן השני, קשור לפגיעה באינטרס הציבורי שבמעשיו.
ע”פ 7388/20 בן אוליאל נ’ מדינת ישראל (1.9.2022) (עמית, אלרון, שוחט) בית המשפט העליון, בחוות דעתו של השופט אלרון ובהסכמת השופט עמית והשופט שוחט, דחה את ערעורו של עמירם בן אוליאל על הרשעתו ברציחת בני משפחת דוואבשה: ההורים – סעד ורהאם ז”ל, בנם – עלי ז”ל; ובשתי עבירות של ניסיון רצח, שתי עבירות הצתה, ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני. במוקד הערעור ניצבה סוגיית קבילותן של חלק מההודאות אותן מסר המערער, לאחר “חקירת הצורך” הראשונה שנערכה לו, ואשר לא נפסלו במשפט הזוטא שהתנהל בבית המשפט המחוזי.
השופט אלרון ציין כי ההכרעה בערעור לוותה בהתלבטות ביחס לקבילות הודאות אלו ועמד על החשש כי אם יתאפשר לרשויות החקירה להשיג “פריצת דרך” בחקירה באמצעים פסולים, תוך הפניית מבט רק לשלב שלאחר השימוש באותם אמצעים, הלכה למעשה בית המשפט יאפשר, ואולי אף יתמרץ, שימוש באמצעים אלה. עם זאת, הבהיר השופט אלרון כי פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון אינה מכירה בפסלות אוטומטית של הודאות מאוחרות כדוגמת זו שנטענה על ידי הסנגורים, אשר למעשה מבקשים לאמץ על רקע עקרונות חוקתיים את תורת “פרי העץ המורעל”. הובהר, כי דוקטרינה זו נדחתה במשפט הישראלי, אשר אימץ גישה שונה המבכרת איזון בין מגוון שיקולים ואינטרסים. צוין, כי כך נבחנו עד עתה טענות דומות, גם בנסיבות שבהן הופעלו “אמצעים מיוחדים” כלפי נחקרים, וכך יש לנהוג גם בעניינו של המערער. השופט אלרון ציין כי מדובר במקרה קיצון, הן מבחינת חומרת העבירה שיוחסה למערער; הן מבחינת חומרת האמצעים שהופעלו כלפיו; הן מבחינת השתלשלות העניינים העובדתית במהלך 21 הימים הראשונים לחקירת המערער. הודגש, כי בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.
בהינתן קבילות ההודאות העוקבות שהמערער מסר, נקבע כי הוכח ברף הנדרש בדין הפלילי שהמערער הוא שהצית את ביתם של בני משפחת דוואבשה בהשליכו בקבוק תבערה דרך חלון הבית. נומק, כי לצד ההודאות אותן מסר, המערער אף ידע להדגים ברציפות את שרשרת הפעולות שתיאר בהרחבה בהודאתו תוך התאמתן לתוואי השטח וכן כי כלל בהודאותיו שורת פרטים מוכמנים.
השופט אלרון הדגיש, כי מעשי המערער מזעזעים ומעוררי חלחלה וכי הם סותרים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית, המחנכת לסבלנות ולסובלנות. עוד הוסיף, כי מעשים נוראים כפי שביצע המערער פוגעים גם במרקם החיים המשותפים, אשר הוא ממילא עדין ושברירי. על כן, יש להעניש בחומרה רבה את המבצעים עבירות הפוגעות במרקם חיים זה, ללא כל הבדל אם הם בני דת כזו או אחרת; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידיאולוגי-גזעני.
משפט אזרחי
ע”א 1062/20 מדינת ישראל נ’ סימון (11.11.2021) (הנדל, סולברג, שטיין) בפסק הדין נקבע באופן תקדימי, כי לבית משפט נתונה סמכות להוציא צו מניעה המונע ממתדיין טרדן לנקוט הליכים משפטיים בערכאות בישראל, וכי בנסיבות המקרה הספציפי, יש להוציא צו חוסם כאמור, כך שיאסר על המשיבים להגיש תביעות או הליכים משפטיים חדשים, המתייחסים להליכים משפטיים תלויים ועומדים או כאלה שהסתיימו.
ראשית ההליכים, בהמרצת פתיחה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בבקשה להוציא ‘צו חוסם’ נגד המשיבים, בני הזוג סימון, בהיותם תובעים טרדניים. נטען, כי במשך למעלה מעשור-שנים, מנהלים סימון הליכים משפטיים רבים, בבתי משפט בכל רחבי הארץ, המופנים בין היתר נגד עשרות שופטים, רשמים ופרקליטים, תוך מִחזוּר אותן טענות שוב ושוב. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה כי הוא אינו מוסמך להוציא צו כמבוקש, ודחה את בקשת המדינה. מכאן הערעור דנן.
השופט סולברג (בהסכמת המשנה לנשיאה הנדל והשופט שטיין), קיבל באופן חלקי את ערעור המדינה. תחילה הובהר, במישור הסמכות, כי ההלכה שלפיה בית המשפט אינו מוסמך להורות למזכירות בית המשפט שלא לקבל לרישום תביעות או בקשות חדשות של מתדיין, טרדן ככל שיהיה, לא נהפכה, והיא שרירה וקיימת. לצד זאת צוין, כי בהתאם להתפתחות שחלה בפסיקה, אין מניעה ליתן צו חוסם המורה למזכירות בית המשפט שלא לקבל בקשות לרישום, כאשר אלה מוגשות בגדרי הליכים שהטיפול בהם הסתיים זה מכבר. זאת, מכוח סמכויות העזר הדיוניות הנתונות לבית המשפט. בנוסף נקבע, כי לבית המשפט נתונה סמכות להוציא צו מניעה אישי נגד אדם, האוסר עליו לנקוט הליכים משפטיים בערכאות בישראל, אם למשל נקבע לגביו כי הוא ‘בעל דין טרדן’; וכי הפרת הצו, עשויה להביא להגשת הליכים נגדו, מכוח פקודת בזיון בית משפט. לעניין זה נקבע, כי מקורה של סמכות זו נובע מסעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984, או מסמכותו הטבועה של בית המשפט. בהתייחס למישור שיקול הדעת, נקבע כי צו מניעה-חוסם מסוג זה, לא ינתן אלא במקרים חריגים וקיצוניים, אם שוכנע בית המשפט כי לפניו ניצב מתדיין טרדן, העושה שימוש לרעה בהליכי משפט, ואם נמצא כי פגיעת הצו בזכות הגישה לערכאות היא מידתית, לפי נסיבות כל מקרה ומקרה.
בעניינם הפרטני של סימון, נמצא כי התנהלותם מעידה על היותם מתדיינים טרדניים. כך, במרוצת השנים נקטו סימון כ-240 הליכים, ב-18 ערכאות שיפוטיות שונות, ובנוסף, לבית המשפט העליון לבדו, הגישו סימון למעלה מ-150 הליכים, מהם כ-60 שנפתחו רק בשנתיים האחרונות. בנסיבות אלה, נקבע כי יֵאסר על סימון להגיש תביעות או הליכים משפטיים, בבקשה לבטל החלטות חלוטות, וכן להגיש הליכים חדשים, המתייחסים להליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. זאת, עד יום 1.1.2027. בהקשר זה הובהר, כי הצו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין, וכן לא על הליכים משפטיים תלויים ועומדים, שנפתחו על-ידי סימון בעבר.
יצוין, כי בעקבות בקשה שהוגשה לאחר מתן פסק הדין, שממנה עלה כי הצדדים, למצער חלקם, קראו בפסק הדין את מה שאין בו, ניתן ביום 31.5.2022 פסק דין מבהיר, שבמסגרתו שב בית המשפט והבהיר את האמור בפסק הדין.
קישור לפסק הדין המבהיר:
ע”א 1155/20 עיני נ’ שאול (7.12.2021) (עמית, ברק-ארז, שטיין) במוקד הערעור נדרש בית המשפט העליון לשאלה מהו היקף שיקול הדעת הנתון לעמותה ביחס לקבלת חברים חדשים, בפרט כאשר התקנון אינו קובע תנאים לחברות. באופן ספציפי, השאלה התעוררה במקרה שבו עמותה המנהלת בית כנסת המצוי על קרקע שהוקצתה על-ידי רשות מקומית, סירבה לקבל לשורותיה אדם שביקש להצטרף כחבר לה.
השופטת ברק-ארז בחנה את הסוגיה מנקודת המבט של איזון בין חופש ההתאגדות, החולש גם על הזכות לבחור עם מי להתאגד ועם מי לא להתאגד, לבין תקנת הציבור, הכוללת בתוכה גם היבטים מסוימים של איסור הפליה. השופטת ברק-ארז קבעה כי ככלל, בהתחשב בנוסחו של חוק העמותות ובצורך להגן על זכות ההתאגדות, לעמותה נתון שיקול דעת בבחינת בקשות הצטרפות אליה, והיא רשאית לדחותן מטעמים ענייניים הנוגעים למטרות העמותה, לפעילותה הסדירה ולניהולה התקין. יחד עם זאת, היא הוסיפה וקבעה כי לא ניתן להגביל חברות בעמותה כאשר ההחלטה נגועה בהפליה הפוגעת בתקנת הציבור. בנוסף, נקבע בפסק הדין כי עמותה פרטית היא בעלת שיקול דעת רחב יותר לדחות בקשות הצטרפות אליה לעומת עמותה שהיא גוף דו-מהותי או בעלת מאפיינים ציבוריים (כמו במקרה הנדון). השופטת ברק-ארז אף סברה כי קביעת תנאים בתקנון עשויה להרחיב את שיקול הדעת הנתון לגופי העמותה, כך שתקום חזקת חוקיות להחלטה לדחות קבלתו של אדם שאינו עומד בקריטריונים שנקבעו מראש. בהמשך לכך, היא קבעה במישור האופרטיבי כי על העמותה לקיים הליך חוזר שבו ייבחנו בקשות ההצטרפות בהתאם לאמות המידה העקרוניות שהתוו בפסק הדין.
השופט שטיין הסכים עם פסק דינה של השופטת ברק-ארז. לעומת זאת, השופט עמית שחלק על התוצאה, הדגיש כי מידת ההתערבות בשיקול הדעת של העמותה צריכה להיות מושפעת ממקומה על המשרעת שבין התחום הפרטי לבין התחום הציבורי. באופן קונקרטי הוא סבר כי בנסיבות העניין לא היה מקום להתערב בשיקול דעתה של העמותה.
ע”א 8762/20 עצמון נ’ אסם השקעות בע”מ (9.12.2021) (ברון, מינץ, גרוסקופף) בפסק הדין קבע בית המשפט העליון פה אחד (מפי השופטת ברון, ובהסכמת השופטים מינץ וגרוסקופף) את אמות המידה לביקורת שיפוטית על עסקת בעלי עניין מסוג משולש הופכי. בעסקה מסוג זה רוכש בעל השליטה בחברה את מניות הציבור, ומביא להפיכתה מחברה ציבורית לחברה פרטית. הובהר כי נקודת המוצא לדיון היא שככלל על בית משפט להימנע מלבחון לגופן עסקאות בעלי עניין שאושרו בהתאם למנגנון הקבוע בחוק החברות, התשנ”ט-1999 (הידוע בכינויו “האישור המשולש”), בפרט לנוכח הדרישה כי העסקה תאושר על ידי רוב בעלי מניות המיעוט באסיפה הכללית. משכך, הנטל להוכיח כי עסקה שאושרה באישור משולש היא בלתי הוגנת, מוטל לפתחו של הטוען לכך. בנסיבות המקרה, נמצא כי האישור המשולש כשלעצמו אינו מפיג את החשש מפני פגיעה בבעלי מניות המיעוט – משום שבעסקה הנדונה קיים חשש מובנה שתנאי העסקה ייקבעו במשא ומתן בין בעל השליטה והחברה, ויובאו לאישור באסיפה הכללית כמעין “אולטימטום”. ואולם הובהר כי המשא ומתן לקראת עסקת המיזוג התנהל על ידי ועדה בלתי תלויה שמונתה על ידי דירקטוריון החברה, במטרה לאפשר קיומו של משא ומתן אפקטיבי הנותן ביטוי ראוי לאינטרס של בעלי מניות המיעוט בעסקה. נקבע כי בנסיבות אלה קמה חזקה הניתנת לסתירה, שלפיה העסקה שהושגה היא הוגנת. חזקה זו מספקת תמריץ רב עצמה לחברות למנות מיוזמתן ועדה בלתי תלויה לצורך ניהול משא ומתן בעסקאות בעלי עניין ולאפשר לה לפעול באופן עצמאי, זאת חרף העלויות והסיכונים הכרוכים בכך ועל מנת לשפר את ההגנה על בעלי מניות המיעוט. ואולם ככל שמתברר שבעבודת הוועדה נפלו פגמים שהובילו לכך שהיא לא דימתה מנגנון שוק ולא היתה אפקטיבית עבור בעלי מניות המיעוט – המשמעות היא שלא ניתן עוד להחיל את חזקת התקינות, ונדרשת ביקורת שיפוטית על הוגנות המחיר שנקבע בעסקה. במקרים שבהם התברר כי הוועדה הפרה את חובות האמון שבהן היא חבה כלפי בעלי מניות המיעוט, סטנדרט הביקורת שיש להחיל על העסקה הוא הסטנדרט המחמיר של “הגינות מלאה”. במקרים אחרים, שבהם הוכחו פגמים משמעותיים בעבודת הוועדה שאינם עולים כדי הפרת חובת אמון או פגיעה של ממש בעצמאות פעולת הוועדה, יש להחיל את סטנדרט הביניים של “כלל הבחינה המוגברת” – שהוא סטנדרט גמיש, המתאים עצמו למידת חומרתם של הפגמים שנפלו בעבודת הוועדה הבלתי תלויה והשפעתם על אפקטיביות פעילותה, ומתמצה בבחינה של סבירות המחיר. הובהר כי בעת בחינת פעילות הוועדה בית המשפט אינו נדרש להחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו, ואין מקום להיכנס לקרביים של עבודת הוועדה ולהטיל ספקות במומחיות ושיקול דעת חבריה; זאת בשל החשש מאפקט מצנן של הימנעות ממינוי ועדות אלה.
ע”א 206/20 טבע תעשיות פרמצבטיות בע”מ נ’ טי.אנד.אם גושן – שירותי ביטחון בע”מ (13.12.2021) (עמית, ברק-ארז, גרוסקופף) במוקד הערעור עמדה השאלה האם מבטחת זרה, שאינה בעלת רישיון “מבטח ישראלי” או “מבטח חוץ” כהגדרתם בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ”א-1981, רשאית לתבוע מן המזיק, אותו שחררה מחבות, השבה של תגמולי הביטוח ששילמה לניזוק המבוטח על ידה בגין אירוע נזק שהתרחש בישראל. זאת, על רקע פסיקה קודמת של בית המשפט המחוזי לפיה הדרך היחידה העומדת בפני המבטחת הזרה היא הגשת תביעה נגד המזיק על ידי הניזוק “בשם ובעבור” המבטחת הזרה. בית המשפט העליון (השופט ע’ גרוסקופף, בהסכמת השופטים י’ עמית וד’ ברק-ארז) קבע כי לחברת ביטוח זרה עומדת זכות תביעה כלפי המזיק בגין תגמולי ביטוח ששילמה. תחילה עמד בית המשפט על מאפייניה של מערכת היחסים המשולשת מבטחת הניזוק – ניזוק – מזיק, והציג את המנגנונים המשפטיים הקיימים בדין הישראלי המאפשרים לחברת ביטוח ישראלית לחזור אל המזיק בגין תגמולים הביטוח ששילמה לניזוק המבוטח. בתוך כך צוין כי דרך המלך, אשר משמשת ברוב המקרים, היא הגשת תביעת “תחלוף” (סוברוגציה) לפי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981. לצד זאת, נמנו דרכים נוספות: תביעת תחלוף מכוח העקרון הכללי שבסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל”ט-1979; תביעת שיפוי במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט; והגשת תביעה על ידי הניזוק בנאמנות עבור המבטחת.
לאחר מכן, דן בית המשפט במעמד המבטחת הזרה לפי חקיקת הביטוח הישראלית, וקבע כי גם מבטחת זרה שאינה נכנסת להגדרת “מבטח” בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) עשויה להיות כפופה לחוק חוזה הביטוח. כנגזר מכך, נקבע כי על מנת להכריע בזכותה של המבטחת הזרה לחזור אל המזיק יש להבחין בין שני מצבים: מצב שבו החוזה עם המבטחת הזרה, מכוחו מכוסה אירוע הנזק שהתרחש בישראל, נשלט על פי הדין הישראלי; ומצב שבו חוזה ביטוח נשלט על פי דין זר. נפסק, כי הן במצב הראשון, הן במצב השני, המבטחת הזרה רשאית להיפרע מהמזיק, כאשר השוני בין המצבים, הנובע בעיקרו מתחולת חוק חוזה הביטוח, מצוי במתווה הדרך בה יכולה לנקוט המבטחת הזרה: כאשר חוזה הביטוח נשלט על פי הדין הישראלי, יכולה המבטחת הזרה להגיש תביעת תחלוף מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח; כאשר חוזה הביטוח נשלט על פי דין זר, יכולה המבטחת הזרה להגיש תביעת תחלוף מכוח העקרון הכללי של דיני עשיית עושר ולא במשפט. בנוסף, בשתי החלופות רשאית המבטחת הזרה לתבוע שיפוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ובמקרים חריגים ניתן אף להכיר בזכותו של המבוטח-הניזוק לתבוע את המזיק “בשם ובעבור” המבטחת הזרה.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/20/060/002/y12&fileName=20002060.Y12&type=2
רע”א 5096/21 פלוני נ’ ש. שלמה חברה לביטוח בע”מ (15.12.2021) (עמית, מינץ, וילנר) השאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין היא מי נחשב ל”ידוע בציבור” במשפט הישראלי בכלל, ולצורך הכרה בו כתלוי בתביעת תלויים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בפרט.
בית המשפט (מפי השופטת י’ וילנר, בהסכמת השופטים י’ עמית ו-ד’ מינץ) פסק כי על מנת לזכות בפיצויים בגין אבדן תלות במנוח מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין, על התובע הטוען לתלות כאמור לעבור שתי משוכות. בשלב הראשון, עליו להראות כי הוא נמנה על התלויים המנויים בסעיף 78 הנ”ל, כאשר לפי הפסיקה, המונח “בן זוג” שבסעיף זה כולל גם ידועים בציבור. אם צלח התובע את השלב הראשון, בשלב השני עליו להוכיח את עצם היותו תלוי – בכוח או בפועל – במנוח, ואת היקף התלות, בהתאם להיקף הנזק שנגרם לו כתוצאה ממות המנוח. אשר לשלב הראשון, השופטת וילנר הדגישה כי לנוכח ההשלכות המשמעותיות הטמונות בהכרה בבני זוג כ”ידועים בציבור”, יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרזו בני זוג כידועים בציבור. לגישתה, המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם – האם בני הזוג החליטו להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין. ההכרעה בשאלה זו תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה, ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו. אשר לשלב השני, השופטת וילנר הטעימה כי לנוכח לשון הוראת סעיף 80 לפקודת הנזיקין, לשם הוכחת הזכאות לפיצוי כתלוי נדרש התובע להוכיח תלות בפועל או בכוח, וכי מות המנוח קטע את התלות שהתקיימה או מנע את התממשות התלות העתידית. בהתאם, השופטת וילנר הדגישה כי אם אחד מבני הזוג נפטר עקב מעשה עוולה בתקופה שבה לא השתכר בפועל, אין בכך כדי לשלול אפריורי את האפשרות של בן זוגו להוכיח כי בעתיד המנוח היה צפוי להשתכר ולהכניס את משכורתו לקופה המשותפת, וכי לפיכך נגרם לבן הזוג התובע נזק ממון בגין תלות עתידית.
ע”א 283/20 עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע”מ נ’ פקיד שומה רמלה (21.12.2021) (מינץ, וילנר, גרוסקופף) בפסק הדין נדונה השאלה האם היה על המערערת לנכות מס במקור לסוחרים המשווקים את מוצריה בגין הטבות שקיבלו בשווה כסף. המערערת טענה כי מימוש ההטבות מהווה “הנחה” המוענקת לסוחרים, ומשכך לא מוטלת עליה חובת ניכוי מס במקור. פקיד השומה חלק על עמדה זו בטענה כי ההטבות שניתנו לסוחרים הן תחליף הכנסה בידיהם, ולכן חלה על המערערת חובת ניכוי מס במקור עבורם. בית המשפט העליון (מפי השופט מינץ, בהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף) קבע כי לא חלה על המערערת חובת ניכוי מס במקור בנסיבות העניין. חיוב המערערת בניכוי מס במקור מותנה בין היתר בכך שההטבות הוענקו לסוחרים “בעד שירותים, בעד נכסים או בעד שירותים ונכסים”. על מנת לקבוע שאכן ההטבות ניתנו בעד שירותים, יש לבחון את טיב היחסים שהיו בין המערערת לסוחרים: האם דובר במערכת יחסים בין יצרן לבין סוחר שבה טיב הקשר הסתכם במכירת מוצרי היצרן לסוחר עבור תמורה; או שמא נעשו גם פעולות מטעם הסוחרים, מעבר למכירת המוצרים גרידא, במסגרתן העניקו למערערת שירות שעבורו היא שילמה להם תמורה. במילים אחרות, האם קיימת בין הצדדים מערכת שירותים דו-כיוונית, או שמא מדובר בהנחה “רגילה” שמוענקת על ידי יצרן לסוחר, מבלי שהסוחר מעניק תמורתה שירות מיוחד. ביישום מבחן זה על נסיבות העניין נקבע כי לא היה מדובר במערכת של מתן שירותים דו-כיוונית, אלא במערכת הדומה יותר במאפייניה לעסקה חד-כיוונית בין יצרן לסוחר, תוך הענקת הטבה כספית לסוחר בגין היקף רכישותיו, מבלי שמוענק בתמורה “שירות” ליצרן החורג מפעולת מכירת מוצרים שגרתית. בית המשפט הדגיש כי אף אם ניכר שהמערערת עשתה מאמצים כדי לקדם את היקף מכירותיה באמצעות הסוחרים, אין בכך כדי להצביע על כך שהסוחרים העניקו שירות מיוחד למערערת החורג מהמקובל ביחסי יצרן-סוחר עצמאי. העובדה שהסוחרים היו מוכנים להשקיע בקידום שיווק מוצרי המערערת כדי להשיג הטבות רבות יותר ממנה, אין בה כדי להגדיר את מאמצי הסוחרים כמתן “שירות” חריג למערערת.
ע”א 8416/19 עו”ד שלמה נס ורו”ח אלי שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע”מ נ’ מדינת ישראל (22.12.2021) (מינץ, וילנר, גרוסקופף) בפסק הדין נדרש בית המשפט (מפי השופט מינץ, בהסכמת השופטים וילנר וגרוסקופף) לשאלה האם ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה בנוגע לתביעות לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ”ג-1983 – לפיה ידיעת נושאי המשרה הנתבעים על העובדות המקימות את עילת התביעה נגדם אינה יכולה להוות “ידיעה” אשר ממועד התגבשותה תחל תקופת ההתיישנות – גם על תביעות להרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ”ט-1999. נפסק כי בשל השונוּת המשמעותית הקיימת בין שתי הוראות אלה, לא ניתן להחיל את ההלכה האמורה כפי שהיא על תביעות לפי סעיף 6 לחוק החברות. כך, בשונה מתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות, תביעות להרמת מסך אינן מוגבלות רק למקרים בהם החברה נקלעה לחדלות פירעון, וניתן להעלות מגוון שיקולים לעתור להרמת מסך התאגדות חברה וחשיפת בעלי המניות המסתתרים מאחורי מסך ההתאגדות אף מבלי שהחברה נקלעה לחדלות פירעון. כמו כן, בעוד שתביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות מוגשת בשם החברה נגד נושאי משרה בה, ומכאן ברי כי אין לצפות מנושאי משרה שיגישו תביעה נגד נושאי משרה אחרים בחברה וודאי לא נגד עצמם, הרי שתביעה לפי סעיף 6 לחוק החברות היא תביעה של נושי החברה נגד בעלי מניות בה. במסגרת זו השיקולים לדחיית מרוץ ההתיישנות בהתייחס לפעילותם של נושי החברה – אף בדמות מפרקיה – להבדיל מנושאי משרה בה, פחות מובנים מאליהם. עוד נקבע בפסק הדין כי הרמת מסך אינה עילה משפטית העומדת בפני עצמה, אלא אמצעי בעל אופי ייחודי להשגת סעד. משכך, היא “תתיישן” יחד עם כל תביעה שהיא באה לסייע לה.
ע”א 7096/19 פלוני נ’ יצחק שטרן ושות’ בע”מ (29.12.2021) (הנדל, מינץ, גרוסקופף) בית המשפט העליון דן בסוגיה של קביעת אשם תורם לעובד שניזוק כתוצאה מרשלנות של מעבידו. המערער הועסק כעובד ניקיון באתר בנייה. בעת עבודתו נפל מפיר מעלית לא מגודר מגובה של ארבע קומות. כתוצאה מכך הוא נחבל חבלות גוף קשות. בית המשפט המחוזי קבע שהחברת הבנייה, שהעבידה את המערער, נהגה ברשלנות והפרה חובות חקוקות, אולם הפחית מסכום הפיצוי שנפסק 15% בין אשמו התורם של המערער.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיאה נ’ הנדל, שאליו הצטרפו השופט ד’ מינץ והשופט ע’ גרוסקופף) קיבל את הערעור, והורה כי המערער לא יישא באשם תורם לתאונה. נקבע כי יש להכיר בכך שעובדים מעוניינים לעשות את מלאכתם היטב, ולשם כך הם נכונים לעיתים לקבל על עצמם גם סיכוני גוף. בנוסף, במקרים מעין אלה קיימים פערי הכוחות מובְנים בין הצדדים. עובד אינו יכול להודיע בנקל למעבידו כי הוא אינו מסכים להמשיך בעבודתו כל עוד לא יתוקן ליקוי מסוים. בכך הוא מסתכן באובדן מקור פרנסתו. קשה לצפות מעובד כי יתייצב מול מעסיקו ויסרב להמשיך בעבודתו נוכח אי אלה סיכונים, מקום שמטה לחמו מונח על הכף. אין זה אומר שבכל מקרה החלטת העובד להמשיך לעבוד, חרף סכנה ברורה, לא תעלה כדי רשלנות תורמת מצדו. בכגון דא יש לבחון, בין היתר, את חשיבות תפקידו של העובד, תנאי העבודה, ואת מידת הרשלנות של המעביד. בנסיבות מקרה זה, המערער לא נטל באופן יזום ומודע סיכון בלתי מחושב, אלא פעל במסגרת הגבולות שהתווה לו המעביד, וטעה ברגע של חוסר תשומת לב. המעביד לא הקפיד על הוראות בטיחות, ואין לזקוף לחובת המערער את העובדה שלא התלונן על אי-גידור פיר המעלית. מדובר בעובד ניקיון, שלא קיבל מהמעביד דרישה לדווח על מפגעי בטיחות, או שהוא היה בעל יכולת ומעמד שאפשרו לו לעשות כן. אף לא הובררה הכשרתו של המערער וההדרכה שקיבל בתחום הבטיחות, ולא ברור עד כמה הפנים את חומרת הסיכון הנשקף לו. לפיכך יש לקבוע כי התנהלותו של העובד אינה עולה לכדי רשלנות תורמת.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/19/960/070/z04&fileName=19070960.Z04&type=2
ע”א 5797/19 עזריאלנט נ’ בן ש”ך (13.1.2022) (חיות, פוגלמן, שוחט) בפסק הדין נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שבגדרו נמחקה תביעה שהגישה המערערת. עוד קודם לכן, דחה רשם בית המשפט המחוזי את בקשת המערערת לפטור מתשלום אגרה בגין התביעה שהגישה. ערעור שהגישה המערערת על החלטת הרשם, בפני שופט של אותו בית משפט מחוזי, נדחה. במסגרת הערעור שהוגש לבית המשפט העליון התעוררה השאלה האם עומדת למערערת זכות ערעור אף ביחס להחלטת הביניים שניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בעניין האגרה, חרף העובדה שהוגש כלפיה ערעור לבית המשפט המחוזי שכאמור נדחה. בפסק הדין צוין כי שאלה דומה נדונה בע”א 8880/13 וינשל נ’ משרד הביטחון (30.8.2016), שם סבר השופט י’ דנציגר כי במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי ניתן לערער גם על החלטת ביניים שניתנה על ידי רשם בית המשפט על אף שערעור בזכות שהוגש כלפי אותה החלטה נדחה. השופט צ’ זילברטל, מנגד, סבר באותה פרשה כי משהוגש ערעור בזכות על החלטת הרשם, הרי שנשללת הזכות לשוב ולערער פעם נוספת, בזכות, על אותה החלטה. המחלוקת נותרה בעינה משהשופט ס’ ג’ובראן לא ראה להידרש לשאלה שבמחלוקת. בית המשפט העליון (מפי השופט ש’ שוחט, בהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופט ע’ פוגלמן) דחה את הערעור תוך אימוץ עמדתו של השופט זילברטל בפרשת וינשל, בקבעו כי זכות הערעור על החלטת הרשם מוצתה עת נעשה בה שימוש בכך שהוגש עליה ערעור בסמוך לאחר נתינתה בפני שופט של בית המשפט המחוזי. כל שנותר, אפוא, הוא להעמידהּ לבחינה ערעורית נוספת על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור ב”גלגול שלישי”. הוסבר כי קבלת עמדתה של המערערת משמעותה כי שתי ערכאות ערעור שונות (שופט של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על החלטת הרשם; ובית המשפט העליון) ידונו באותה השגה ממש; וכי הדיון בבית המשפט העליון יהא בירורDe Novo ביחס לסוגיה שכבר הוכרעה ובהתעלם מפסיקת ערכאת הערעור הקודמת שדנה באותה סוגיה בשלב בו הוא היה מצוי בסמכותה הייחודית. תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 שוללת אותו דיון “מחדש” ובזכות בבית-המשפט העליון (במסגרת ערעור על פסק הדין העיקרי) בנסיבות שבהן כבר הוגש ערעור והוכרע. לכן, מכוח קל וחומר, טעמי יעילות ומניעת הכבדה מערכתית תומכים במסקנה שהתשובה לשאלה שהתעוררה במקרה דנן תהא שלילית. שיקול מדיניות נוסף שתומך במסקנה הוא הכלל בדבר כיבוד בין ערכאות, המחייב כי התערבות בהחלטת הרשם תוגבל לדרך של התערבות ערעורית בפסק-הדין שניתן בערעור שכבר הוגש על אותה החלטה ובדרך שהתווה המחוקק (באמצעות בקשת רשות ערעור).
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/19/970/057/w11&fileName=19057970.W11&type=2
רע”א 2401/21 ג’אעוני נ’ נחלת שמעון (1.3.2022) (עמית, סולברג, ברק-ארז) פסק הדין דן בבקשת רשות ערעור שבמרכזה השאלה האם יש להורות על פינויים של המבקשים, תושבי מזרח ירושלים המתגוררים במתחם בשכונת “שייח ג’ראח”/”שמעון הצדיק”.
הזכויות במקום נרכשו עוד במאה ה-19 על-ידי יהודים, ונרשמו כקרקע הקדש על שם הרבנים הראשיים בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות, בתקופת השלטון הירדני במקום, המתחם נוהל על-ידי הממונה הירדני על נכסי האויב ובאותה עת נבנו במקום יחידות דיור ושוכנו בהן משפחות של פליטים פלסטינים, שהסכימו בתמורה לוותר על מעמדם כנתמכים על-ידי אונר”א. בעקבות מלחמת ששת הימים והחלת המשפט הישראלי על ירושלים חלה פעם נוספת תמורה במצב המשפטי באזור. הנכסים הוקנו לאפוטרופוס הכללי ובהמשך שוחררו לידי ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל “בכפוף לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו”. מאז התנהלו הליכים משפטיים רבים ביחס לגורל הנכסים.
בבית המשפט העליון נקבע ברוב דעות (השופטים עמית וברק-ארז) כי יש מקום לתת רשות ערעור במקרה זה. זאת, כנגד דעתו של השופט סולברג שסבר כי יש לדחות את הבקשה על הסף, בהיעדר הצדקה למתן רשות ערעור ב”גלגול שלישי”.
בהמשך לכך, ולגוף הדברים, כלל שופטי ההרכב סברו כי נקודת המוצא לדיון היא הכרה בזכות הבעלות הרשומה של הוועדים היהודיים ונחלת שמעון שבאה בנעליהם. עם זאת, הם נחלקו בשאלת זכויותיהם של המחזיקים בנכסים. השופטת ברק-ארז קבעה כי יש לראות במחזיקים כבעלי רישיון בלתי הדיר המאפשר להם להוסיף ולהתגורר בנכסים. השופטת ברק-ארז ציינה, בין היתר, כי זהו מקרה המשקף את המורכבות הרבה הכרוכה במצבים של “צדק מעברי” מהיבט ההגנה על זכויות קניין. השופט סולברג סבר כי מעמדם של המבקשים כדיירים מוגנים הוכרע זה מכבר בהליכים קודמים, לרבות הליכים שהתגלגלו לפתחו של בית המשפט העליון, וממילא קיים בעניין זה השתק פלוגתה, המונע מהם לטעון אחרת בהליך דנן. כמו כן, קבע השופט סולברג כי גם לגופם של דברים אין לראות את המבקשים כבעלי רישיון בלתי הדיר במקרקעין. השופט עמית סבר אף הוא כי קיים במקרה זה “מעשה בית דין” לעניין הדיירות המוגנת, אך קבע כי מדובר בזכות דיירות מוגנת העומדת “בצל” הליכי הסדר, על רקע העסקאות שנעשו בתקופה הירדנית. על כן, לשיטתו, יש לאפשר למשפחות להוסיף ולהתגורר בנכסים כנגד תשלום דמי שכירות מופחתים, וזאת עד להשלמת הליכי ההסדר במקום, שאז תוכרע סופית שאלת הזכויות במקרקעין.
לעניין התוצאה בלבד, בשל המחלוקת בין חברי ההרכב, השופטת ברק-ארז צירפה את דעתה לדעתו של השופט עמית.
ע”א 6404/19 וע”א 4504/20 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ’ אמרלד בניין ופיתוח בע”מ (22.3.2022) (סולברג, וילנר, קרא) בפסק הדין נדונה השאלה אם יש לכלול במסגרת הסכום שעליו מוטל מס רכישה בגין רכישת זכות במקרקעין את הוצאות הפיתוח של המקרקעין הנדונים, כאשר הרוכש מתחייב לשאת בהן במסגרת ההסכמית שנכרתה בין הצדדים.
בית המשפט העליון פסק, ברוב דעות (מפי השופטת י’ וילנר ובהסכמת השופט נ’ סולברג כנגד דעתו החולקת של השופט ג’ קרא), כי דין הערעורים להידחות. לדברי השופטת וילנר, ככלל, הכללת הוצאות הפיתוח ב”שווי המכירה” תתאפשר רק כאשר כתוצאה מהתחייבות הרוכש לשאת בעלויות הפיתוח צפויים המקרקעין להיות מושבחים בהתאם לתכנית החלה על המקרקעין בעת המכירה; ולא תתאפשר כאשר הרוכש התחייב לשאת בעלויות עבודות הפיתוח, אך מימוש התחייבותו אינו מוביל להשבחת המקרקעין בהתאם לתכנית החלה באותה עת. לצד זאת, השופטת וילנר ציינה כי בנסיבות מסוימות ניתן יהיה לכלול את הוצאות הפיתוח ב”שווי המכירה” בהתאם לבחינת מהותה הכלכלית האמיתית של העסקה. השופט סולברג הסכים עם מסקנתה של השופטת וילנר, ועם עיקרי נימוקיה, משמצא כי אין מקום לסטות מן ההלכה שנקבעה בפסיקה, בכל הנוגע להבחנה בין הוצאות פיתוח קיימות להוצאות פיתוח עתידיות, לצורך חישוב מס רכישה. לצד זאת, לא ראה השופט סולברג מקום לקבוע מסמרות באשר ליתר מסקנותיה של השופטת וילנר. השופט ג’ קרא, בדעת מיעוט, סבר כי לצורך הכרעה בשאלה אם שווי המכירה של זכות במקרקעין כולל גם הוצאות פיתוח, יש לבחון את מהותה הכלכלית של העסקה, כך שאם תשלום הוצאות הפיתוח הוא חלק בלתי נפרד מההתקשרות בין הצדדים, תשלום זה ייכלל בשווי המכירה של הזכות במקרקעין.
ע”א 2362/19 פלונים נ’ הרשות הפלסטינית (10.4.2022) (עמית, מינץ, גרוסקופף) בית המשפט העליון דן בשאלה אם תשלום כספים על ידי הרשות הפלסטינית לאסירים ביטחוניים ולבני משפחותיהם הוא בבחינת “אישרור” של פעולות טרור שביצעו האסירים כמשמעות המונח בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כך שניתן להטיל על הרש”פ אחריות נזיקית בגין תוצאותיהן של פעולות אלה.
ברקע לדברים ניצבת מדיניות של הרשות הפלסטינית, שמכוחה היא מעניקה תגמול מיוחד לפלסטינים שביצעו עבירות ביטחוניות, הועמדו בגינן לדין בישראל ונדונו לעונשי מאסר. ככל שהעבירה הביטחונית חמורה יותר ותקופת המאסר ארוכה יותר – כך גדל שיעורו של התגמול המיוחד, שיכול להגיע לכדי תשלום חודשי שוטף של פי ארבעה מהשכר הממוצע בשטחי הרש”פ.
בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (השופטים עמית ומינץ) כי מדיניות התשלום של הרש”פ והענקת התגמול המיוחד לאסירים הביטחוניים, היא מקרה חריג ונדיר של מתן תמריץ ותגמול למעשה טרור, הכרה, הוקרה ותרומה לו, ומשכך ניתן להחיל עליה את החריג של חלופת “המאשרר” שבפקודת הנזיקין. דעת המיעוט (השופט גרוסקופף) סברה כי חלופת “המאשרר” בסעיף 12 לפקודה חלה רק כאשר מתקיימת זיקה מהותית והדוקה בזמן ביצוע המעשים בין הרש”פ לבין הפיגועים ומבצעיהם.
באשר לשאלה אם ניתן להשית על הרש”פ פיצויים עונשיים מתוקף אחריותה כמאשררת, נחלקו דעותיהם של שלושת השופטים. השופט עמית סבר כי לנוכח חריגותה של חלופת “המאשרר” בדיני הנזיקין, ולנוכח היות הפיצוי העונשי חריג אף הוא, אין להרכיב נטע זר על נטע זר, ולפיכך אין לחייב את הרש”פ בפיצויים עונשיים. לפיכך, בשורה התחתונה, על הנפגעים להחליט אם הם מעדיפים את מסלול התביעה נגד הרש”פ או מסלול של קבלת תגמולים מהמדינה על פי חוקי התגמולים. השופט מינץ סבר כי ניתן לחייב את הרש”פ בפיצויים עונשיים, וכי הדבר מתיישב עם התכלית ההרתעתית שביסוד הפיצוי העונשי, דבר הבא לידי ביטוי באופן מובהק בנסיבות העניין בהן הטלת האחריות כשלעצמה אינה מעניקה הרתעה מספקת מפני המשך קיום מדיניות התגמול של הרשות הפלסטינית. השופט גרוסקופף הותיר שאלה זו בצריך עיון, ובמישור האופרטיבי הצטרף למסקנה כי לנוכח המצע הראייתי במקרה הקונקרטי, לא היה מקום להטיל פיצוי עונשי.
ע”א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ’ עיזבון המנוח סאלם עקל ז”ל (8.5.2022) (קרא, מינץ, גרוסקופף) בית המשפט העליון קבע פה אחד (מפי השופט ג’ קרא, ובהסכמת השופטים ד’ מינץ וע’ גרוסקופף) כי בעניין הנדון לא עומדת לרשות הפיתוח תקנת השוק מכוח סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, התש”י-1950 בנוגע למקרקעין שזו רכשה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים בשנת 1953, ומשכך נקבע כי דינם של מקרקעין אלו להירשם תחת בעלותם של המחזיקים בהם. על אף ההסכמה ביחס לתוצאה, בית המשפט נותר חלוק באשר להנמקה.
באותו עניין, הוגשה תביעה על ידי המחזיקים במקרקעין לרישומם כבעלי המקרקעין, וזאת לאחר שרשות הפיתוח הגישה תביעה לסילוק ידם של המחזיקים מהמקרקעין.
בפתח חוות דעתו, השופט ג’ קרא קבע כי במקרה דנן רשות הפיתוח מושתקת מלטעון שתביעת הבעלות שהוגשה על ידי המחזיקים התיישנה, הגם שהקרקע נמכרה לרשות הפיתוח כבר בשנת 1953, כאמור. הטעם לכך הוא שבנסיבותיו של מקרה זה, רשות הפיתוח מנסה להסתמך על טענת התיישנות לצורך סילוק ידם של המחזיקים במקרקעין, ומשכך המדובר בשימוש בטענת התיישנות כטענת “חרב” ולא כטענת “מגן”. ניסיון זה, כך נקבע, אינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל צד להליך משפטי, ואשר חלה ביתר שאת על המדינה. אי לכך, ומשנקבע כי תביעת המחזיקים לא התיישנה, השופט ג’ קרא פנה לבחון האם בנסיבות המקרה דנן רשות הפיתוח יכולה לחסות תחת תקנת השוק הקבועה בסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים.
השופט ג’ קרא סבר כי לאור לשון החוק ותכליתו, ובשל זהות האינטרסים והקשרים העמוקים בין רשות הפיתוח ובין האפוטרופוס לנכסי נפקדים, המהווים שניהם אורגנים של מדינת ישראל, אין לראות ברשות הפיתוח כ”אדם אחר” לצרכי סעיף 17 לחוק. משכך, תקנת השוק לא יכולה לחול בעניינה של רשות הפיתוח כאשר היא רוכשת מקרקעין מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים, אף אם העסקה ביניהם נעשתה בתום לב ובתמורה. השופט ג’ קרא הוסיף כי במקרה הנדון לא קיים כל “גורם שלישי” אשר הסתמך על הרישום מלבד המדינה, ובנסיבות כאלה, הכרה במנגנון תקנת שוק אינה ממלאת את תכליותיה ואין להפעילה.
השופט ע’ גרוסקופף, שאליו הצטרף השופט ד’ מינץ, הסכים לתוצאה אליה הגיע השופט ג’ קרא. בתוך כך, השופט ע’ גרוסקופף הסכים גם כי רשות הפיתוח מושתקת מלטעון במקרה דנא כי תביעת הבעלות של המחזיקים התיישנה. מנגד, ובכל הנוגע לסעיף 17 לחוק נכסי נפקדים, השופט ע’ גרוסקופף סבר כי רשות הפיתוח אכן עונה להגדרת המושג ״אדם אחר”, וזאת הן בהתבסס על ההלכה הפסוקה בעניין, הן בהתבסס על תכליתו של חוק נכסי נפקדים. משכך, לתפיסת השופט ע’ גרוסקופף, אין כל מניעה ברמה העקרונית שרשות הפיתוח תהנה מהגנת תקנת השוק כאשר היא רוכשת מקרקעין מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים. יחד עם זאת, באשר לבחינתה של דרישת תום הלב המהווה תנאי לתחולת הגנת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 17 לחוק, השופט ע׳ גרוסקופף סבר כי יש להביא בחשבון אף רכיבים אובייקטיבים בהתנהלותן של רשויות המדינה המעורבות, לצד הבחינה הסובייקטיבית של דרישה זו. בהקשר זה, לתפיסתו, נטל הבאת הראיות בדבר היעדר קיומה של חובת תום הלב, מוטל על הטוען נגד תחולתו של הסעיף. בנסיבות העניין, קבע השופט ע׳ גרוסקופף, כי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח לא עמדו בדרישת תום הלב, ומשכך לא עומדת להם הגנת תקנת השוק הקבועה סעיף 17 לחוק נכסי נפקדים.
השופט ד’ מינץ הוסיף כי לגישתו אין הכרח בנסיבות המקרה דנא בקביעת מסמרות בשאלת הבאתם בחשבון של רכיבים אובייקטיביים מסויימים בבחינת סטנדרט תום הלב לצורך תחולת סעיף 17 לחוק. שכן, במקרה זה האפוטרופוס לנכסי נפקדים רשם את המקרקעין על שמו על בסיס הנחה בלתי מבוססת שהתבררה כשגויה, ומשכך אין לתת לו ליהנות מהגנת סעיף 17 לחוק.
ע”א 8336/17 ראובן נ’ סופר-דוש בע”מ (15.5.2022) (עמית, קרא, גרוסקופף) בפסק הדין נדון האופן בו יושמה מדיניות המבצעים של מספר רשתות קמעונאיות, לפיה בעת רכישה של יותר ממוצר אחד מהמוצרים הכלולים במבצע מוענקת לצרכן הנחה במחיר על המוצר “הזול מביניהם” (מבצעים כגון “אחד פלוס אחד”, “מוצר שני בחצי מחיר” או “מוצר שלישי בחינם”, וכיו”ב). זאת, באותם מקרים בהם רכש הצרכן מספר מוצרים העולה על מספר המוצרים המינימלי הדרוש להחלת המבצע.
בית המשפט העליון (השופט ע’ גרוסקופף, בהסכמת השופטים י’ עמית ו-ג’ קרא) קבע כי יש לאשר את ניהול התובענה כייצוגית שהוגשה נגד הרשתות הקמעונאיות בעילה של חוסר תום לב בקיום חוזה. בית המשפט עמד על כך כי במקרים בהם רוכש הצרכן מספר מוצרים העולה על המספר המינימלי הדרוש לצורך השתתפות במבצע, שאלת המפתח היא אילו מוצרים מבין אלה שרכש הצרכן יש לצרף יחד לצורך החלת המבצע. נפסק, כי אין חולק שעל פי פרשנותם הנכונה של תנאי המבצע, כוח הצירוף מסור ללקוח, וככל שנמנע הלקוח מהפעלת כוח זה במועד, עבר כוח הצירוף לידי העוסק. יחד עם זאת, בהינתן סוג העסקאות הצרכניות בו עסק פסק הדין, עת עבר כוח הצירוף לעוסק, חובת תום הלב בקיום חוזה, שחלה על העוסק מכוח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ז-1973, מחייבת אותו לפעול בהתאם לטובת הלקוח, וזאת בנסיבות בהן בחירת הלקוח ברורה מאליה ופעולה בהתאם לבחירתו הנחזית של הלקוח תואמת את תכלית העסקה הצרכנית. לפיכך, במצבים בהם מספר המוצרים הנרכש עלה על הכמות המינימלית הדרושה לצורך החלת המבצע והרשתות הקמעונאיות לא צירפו את המוצרים היקרים יותר תחילה, כך שהצרכן ייהנה מהנחה מרבית, הרי שיש לראות בהן כמי שהפעילו את כוח הצירוף בחוסר תום לב וחייבו את הצרכנים בתשלום עודף שלא כדין. השופט עמית הסכים כי במצב שהלקוח נמנע מהפעלת כוח הצירוף חלה על העוסק חובת תום הלב בקיום חוזה, והוסיף כי לדעתו חלה גם עילת ההטעייה בחוק הגנת הצרכן, התשמ”א-1981.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/17/360/083/y30&fileName=17083360.Y30&type=2
ע”א 6077/20 פקיד שומה יחידה ארצית לשומה נ’ חיון (29.5.2022) (קרא, מינץ, שוחט) בפסק הדין נדונה השאלה, האם אדם אשר הורשע בפלילים רשאי לנכות מחבותו במס הכנסה את סכום הכספים שחולטו ממנו בהליך פלילי ואשר היוו רווח ובסיס חבותו במס. בית המשפט העליון בדעת רוב (מפי השופט ג’ קרא, בהסכמת השופט ד’ מינץ ונגד דעתו החולקת של השופט ש’ שוחט) קיבל את ערעורו של פקיד השומה וקבע כי המשיב אינו רשאי לבצע ניכוי כאמור מחבותו במס הכנסה. בפתח הדברים קבע בית המשפט כי חילוט הכנסה בלתי-חוקית אינו מביא לאיונה, הן נוכח ההלכה לפיה הכנסה בלתי חוקית חייבת במס והן נוכח עקרונות שבמדיניות המס, וביניהם – “אין חוטא יוצא נשכר”. אשר לשאלת ניכוי הסכום שחולט מן החבות במס הכנסה, קבע בית המשפט העליון, כי חילוט אינו בגדר הוצאה המותרת בניכוי. זאת, משום שאין מדובר בהוצאה שיצאה כולה בייצור הכנסה, אלא בהוצאה שנכפתה על אדם עקב הליך פלילי ובשל מעשיו הבלתי-חוקיים; וכן כי מדובר בהוצאה שהוצאה במועד מאוחר לייצור ההכנסה. עוד קבע בית המשפט, כי אין להכיר בחילוט כהוצאה מותרת בניכוי כעניין של מדיניות. זאת, נוכח הפגיעה בתכלית ההרתעתית של מנגנון החילוט, באינטרס הציבורי ובעקרונות יסוד של השיטה המשפטית הישראלית בהתרת הניכוי. השופט ד’ מינץ הדגיש כי אופיו של החילוט אינו תרופתי כי אם עונשי-הרתעתי ומשכך, מחייב את הקביעה כי אין להתיר למשיב לנכות את הכספים שחולטו, וכי כל מסקנה אחרת תיטול את העוקץ מהשימוש במנגנון החילוט. לעומת זאת, השופט ש’ שוחט סבר בדעת מיעוט כי יש להכיר בחילוט כהוצאה מותרת בניכוי. לעמדתו, לפי מבחן הסיכון, הקובע כי הוצאה תוכר כבת ניכוי ככל שהיא נופלת במסגרת הסיכונים השוטפים הקשורים לייצור ההכנסה, יש לאפשר ניכוי של חילוט, נוכח היותו התממשות של סיכון מסיכוני העסק הבלתי חוקי. עוד ציין השופט ש’ שוחט, כי תכליתו העונשית-הרתעתית של מנגנון החילוט אינה התכלית העיקרית שלו, ואילו התכלית העיקרית היא התכלית הקניינית – הוצאת בלעו של העבריין מפיו והשבת פירות העבירה לידי החברה; וכי תכלית זו אינה נפגעת בהתרת הניכוי.
רע”א 8456/19 איבריה נתיבי אוויר ספרדיים נ’ פלישר (14.6.2022) (הנדל, מינץ, אלרון) בית המשפט העליון בסוגיית היקף האחריות של “מוביל אווירי” כלפי נוסעים. נקבע כי יש לפרש את סעיף 19 ל”אמנת מונטריאול” (אמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר, משנת 1999) – העוסק באחריות המוביל לנזקי איחור בהובלת נוסעים, כבודה או מטען – באופן מרחיב, כך שהמוביל מחוייב לפצות את הנוסעים בגין עוגמת הנפש הנובעת מהאיחור.
ההליך עסק בבני זוג ישראלים שטסו לארצות הארצות הברית, ואחת ממזוודותיהם נמסרה להם באיחור רב. בני הזוג תבעו את חברת התעופה, איבריה, ובית המשפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתם בחלקה, ופסק לזכותם פיצויים עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם (מלבד פיצוי בשווי הציוד החלופי שנאלצו לרכוש). לאחר שערעורה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, הגישה איבריה בקשת ערעור לבית המשפט העליון וטענה שאמנת מונטריאול – המסדירה באופן בלעדי את האחריות של “מוביל אווירי” כלפי לקוחותיו – מסירה ממנה אחריות לעוגמת הנפש שנגרמה לבני הזוג.
בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיא (בדימוס) נ’ הנדל), דחה את טענת איבריה. בית המשפט עמד על כללי הפרשנות של אמנות בין-לאומיות, וניתח באמצעותם את סעיף 19 לאמנת מונטריאול, המטיל על המוביל האווירי אחריות “לנזק שנגרם מחמת איחור”. ראשית, נקבע כי המונח “לנזק” כולל – על פי לשונו, ועל פי המובן שניתן לו במשפט הבין-לאומי – גם “נזק לא ממוני”, דוגמת עוגמת נפש. מעבר לכך, צוין כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית של אמנת מונטריאול המודרנית: הכרה “בחשיבותה של הבטחת ההגנה על האינטרסים של צרכנים בתובלה בינלאומית באוויר ובצורך בפיצוי הוגן המתבסס על עקרון ההשבה”. מטעמים אלה, ובהתאם למסורת הפרו-צרכנית שאומצה בפסיקה כבר בשנות ה-80 – קבע בית המשפט העליון פרשנות המרחיבה את אחריות המוביל לפי סעיף 19. זאת, ברוח עמדת בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU), ובניגוד לגישה המקובלת בארצות הברית, המצמצמת את אחריות המובילים כלפי הלקוחות. הודגש כי מטרת פיצויים בגין נזק נפשי היא להחזיר, ככל האפשר, את המצב לקדמותו ערב הפגיעה, ולא להרתיע, או להעניש, את המזיק. במסגרת זו נדון בהרחבה גם תפקיד מוסד הפיצויים במשפט העברי. לבסוף, עולה כי מנסחי אמנת מונטריאול הכירו בקיומן של גישות שונות לגבי אחריות המוביל לנזק נפשי, ועל ה”רישיון” שהעניקו להמשך התפתחות בתחום – גם על חשבון “אחידות” בין-לאומית.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/19/560/084/z04&fileName=19084560.Z04&type=2
ע”א 7610/19 מנהל מס שבח תל אביב 1 נ’ גליס (30.6.2022) (הנדל, וילנר, שטיין) בית המשפט העליון (מפי השופט א’ שטיין) קבע כי הקניית נכסי מקרקעין לידי נאמנות אינה ממוסה תחת הוראות פרק הנאמנויות שבפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] אלא מהווה “מכירה” של זכויות במקרקעין החבה במס שבח ובמס רכישה בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג-1963.
במסגרת פסק הדין סקר בית המשפט את מוסד הנאמנות סקירה מעמיקה בהבחינו בין מוסד הנאמנות הרצונית לזו המוקמת מכוח הדין. במסגרת זו עמד השופט שטיין על הפערים המהותיים בין מוסד הנאמנות למוסד השליחות.
בהמשך הדברים הבהיר השופט שטיין את היחס בין הוראות חוק מיסוי מקרקעין – המבקש למסות הכנסות הוניות ממקרקעין – לבין פרק הנאמנויות שבפקודת מס הכנסה – שעניינו במיסוי הכנסות פירותיות וכן רווחי הון מנכסי הנאמנות שאינם ממוסים תחת הוראות חוק מיסוי מקרקעין. בהקשר זה נקבע כי מחוקק המס הותיר על כנה את החלוקה ההיסטורית בין הוראות חוק מיסוי מקרקעין לפקודת מס הכנסה בכוונת מכוון, וכי הבחנה כאמור מוצדקת אף מבחינה מהותית.
המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל והשופטת י’ וילנר הצטרפו לדברים אלו והוסיפו כי בנסיבות העניין קיים גם ספק של ממש בדבר אופייה האמיתי של הנאמנות שהקימו המשיבים.
ע”א 7934/20 יפאורה תבורי בע”מ נ’ בן שלוש יבוא ויצוא בע”מ (5.7.2022) (הנדל, אלרון, שטיין) השופט א’ שטיין, שכתב את חוות הדעת העיקרית (בהסכמת השופט י’ אלרון), קבע כי שיווקם בישראל של משקאות “שוופס” המיובאים מאוקראינה על ידי המשיבה אשר נרכשו מבעלת סימן המסחר המקומי שם, אינו חוסה תחת ההגנה של יבוא מקביל מאחר שהוא מפר את סימן המסחר “שוופס” בישראל שבידי המערערת, בעלת סימן המסחר “שוופס” בישראל.
השופט שטיין עמד על כך שסימן מסחר מוגבל לגבולות המדינה בה הוא נרשם, באופן שהמדינה מכירה בו ומקנה לבעליו זכויות בלעדיות טריטוריאליות. לנוכח האמור, נמצא כי הפיצול הטריטוריאלי של סימן המסחר “שוופס” אינו אלא אשליה אופטית, באשר בעלת הזכויות הקודמת בסימן המסחר מעולם לא החזיקה בסימן מסחר גלובאלי ששמו “שוופס”, כי אם בסימני מסחר מדינתיים שונים ונבדלים. מכאן, המערערת זכאית להגנה בטריטוריה של מדינת ישראל מכל שימוש בסימן “שוופס” על ידי גורם אחר אשר אינו מורשה.
בהמשך לכך, נקבע כי בהתקיים סימן מסחר ישראלי, ייבואו המקביל של מוצר מסוים יתאפשר רק אם בעל הסימן בארץ המקור מחזיק גם בסימן הישראלי, או אם המוצרים נקנו במקור מבעלי הסימן הישראלי ומובאים לישראל לצורך מכירתם מחדש. לפיכך, בהיעדר קשר חוזי בין המערערת לבין בעלת הזכויות בסימן המסחר “שוופס” באוקראינה, נפסק כי המשיבה אינה רשאית לבצע ייבוא מקביל של מוצרים הנושאים סימן מסחר של צד אחר, הואיל והוא פוגע בזכות הבלעדיות של המערערת, וכן ביכולת הצרכנים לרכוש את מוצרי “שוופס” של המערערת ולא של חברה אחרת, ובתמריץ של המערערת להשקיע באיכותם של מוצרי “שוופס” – ואין מדובר בייבוא מקביל לגיטימי.
כמו כן, דחה השופט שטיין את טענת המשיבה כי היא זכאית להגנה של “שימוש אמת”, וזאת לנוכח ההסתברות הגבוהה שהצרכנים הישראליים לא יבחינו בין משקאות “שוופס” המיובאים לבין משקאות “שוופס” של המערערת, חרף הסימון על כל מוצר אשר מזהה את המשקה כייבוא מאוקראינה.
המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל, קבע כי ככל שבעל הזכות בישראל אינו מי שהטביע את הסימן על המוצרים מחוץ לישראל, לא מדובר ב”ייבוא מקביל” במובן המקובל של המונח בפסיקה. ברם, הוא הוסיף, בדעת מיעוט, כי ייבוא של מוצרים שאינם מיוצרים בידי בעל הזכויות בסימן המסחר בישראל עשוי להיות מותר מכוח ההסדר של “שימוש אמת” בסימן מסחר. במקרה דנן, סבר המשנה לנשיאה (בדימ’) הנדל כי הדגש הוא בכך שהבקבוקים המיובאים אינם בגדר “חיקוי” של “שוופס”, אלא הסימנים באוקראינה ובישראל הוטבעו בידי שתי חברות שרכשו את סימן המסחר מאותו גורם, כל אחת במדינה אחרת. בנסיבות אלה, ומנקודת מבטו של הצרכן, “שוופס הוא שוופס”, וסימן המסחר על גבי הבקבוקים המיובאים מוסר אינפורמציה נכונה ואמיתית בכל הנוגע לסימן המסחר האוקראיני, שהיה שייך בעבר לאותו גורם שהחזיק בסימן הישראלי. עוד נקבע כי תנאי ל”שימוש אמת” בסימן מסחר כאשר מדובר ביצרנים שונים הוא נקיטת אמצעים לשם מניעת הטעיה של הצרכן בדבר העדר כל קשר מסחרי בין היצרן באוקראינה והיצרן בישראל. דוגמא אפשרית שהובאה היא הוספת מדבקת “Disclaimer” על קדמת המוצרים המיובאים. הבהרה ברורה תמנע פגיעה בתכליות דיני סימני המסחר, ובכללן מניעת הטעיה של הצרכן ומתן תמריץ ליצרנים להשקיע באיכות מוצריהם.
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין תלויה ועומדת.
רע”א 1659/21 יונה נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ (5.7.2022) (פוגלמן, ברק-ארז, וילנר) במסגרת פסק הדין נדונה השאלה – האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת עיזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם? בית המשפט עמד על כך שאין עיגון בחוק לחובה כללית (להבדיל מהוראות קונקרטיות) בדבר ניכוי הטבות שמקבל ניזוק מהפיצויים שנפסקים לטובתו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו. הניכוי אם כן הוא יציר-פסיקה, אשר מקורה בזכות המיטיב, שמשלם את הגמלה, לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי. בהינתן זכות חזרה זו, מתעורר חשש שהמזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם, וניכוי ההטבות שקיבל הניזוק מהפיצויים שבהם חב המזיק – נועד למנוע חשש זה. אולם, כאשר עסקינן בהטבות שניתנו לפי חוזה ביטוח, המחוקק קבע כי אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק. בהתאם לכך, נקבע כי אין לנכות הטבות שנתנו מכוח חוזה ביטוח. באופן קונקרטי לענייננו, רואים בקצבת השאירים כזכות הנובעת מחוזה ביטוח. לנוכח מכלול ההוראות הנ”ל, נקבע בפסק הדין כי במקרים שבהם יש למדינה זכות חזרה כלפי המזיק –יש לנכות את קצבת השארים. מצידו השני של אותו מטבע – כאשר אין למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, אין מקום לנכות את הקצבה, אשר ניתנת מכוח חוזה, מסכום הפיצויים. מסקנה זו מבוססת על הרציונל העיקרי העומד בבסיס הניכוי של הטבות שונות שמקבל הניזוק כתוצאה מהאירוע הנזיקי – מניעת חיוב המזיק בכפל-פיצוי, בנסיבות שבהן יש זכות חזרה של המיטיב כלפי המזיק. אולם, בנסיבות שבהן אין למיטיב זכות חזרה כאמור, נשמט הבסיס העיקרי לניכוי, בבחינת “אין שיפוי – אין ניכוי”.
ע”א 993/19 פלוני נ’ מדינת ישראל (5.7.2022) (הנדל, סולברג, גרוסקופף) בית המשפט העליון דן בשאלת חוקתיותו של ההסדר הפוטר את המדינה מאחריות נזיקית, על נזקים הנגרמים על-ידה לתושבי רצועת עזה, וקבע לבסוף כי ההסדר חוקתי במקרה הנדון.
המערער הגיש תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בטענה כי נפגע מירי צה”ל, בעת ששהה סמוך לגדר המערכת שבין ישראל לרצועת עזה. המדינה ביקשה לסלק את התביעה על הסף, נוכח סעיף 5ב(א)(1) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי”ב-1952, שלפיו המדינה אינה אחראית בנזיקין לנזק שנגרם ל”תושב שטח שמחוץ לישראל שהממשלה הכריזה עליו, בצו, כשטח אויב”, ובהינתן האמור בצו הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (הכרזה על שטח אויב – רצועת עזה), התשע”ה-2014, כי רצועת עזה היא ‘שטח אויב’. הבקשה התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, ועל כך נסב הערעור, שבו הועלו טענות נגד חוקתיות ההסדר.
בית המשפט העליון (מפי השופט נ’ סולברג), דחה את הערעור, ואל מסקנתו ולעיקרי נימוקיו, הצטרפו המשנה לנשיאה (בדימוס) נ’ הנדל והשופט ע’ גרוסקופף. השופט סולברג קבע, כי חרף הנטייה לצמצם ביקורת שיפוטית בדרך של תקיפה עקיפה על חוק ראשי של הכנסת, הרי שבנסיבות העניין, היה מקום לאפשר זאת. לגוף הדברים, נקבע כי ההסדר החוקי אמנם פוגע בכמה זכויות-יסוד, אך הוא צולח את המבחן החוקתי. תחילה נקבע, כי ההסדר עולה בקנה אחד עם הפרקטיקה המקובלת בשיטות משפט מקבילות בעולם, ואף לוּ היתה מתעוררת סתירה בעניין זה, אין בכך כדי להביא לביטול ההסדר, שכן חקיקה ראשית ומפורשת של הכנסת, גוברת על כללי המשפט הבינלאומי. בנוסף, השופט סולברג דן בשאלה העקרונית, אם לחוקי-היסוד תחולה אקסטרה-טריטוריאלית, לגבי מקום שהוכרז כשטח אויב. לאחר עיון מעמיק, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה כבדת-משקל זו, הובהר כי היקף ההגנה על זכויות היסוד של המערער, נוכח מקום מושבו ברצועת עזה, הוא מצומצם בהיקפו. עוד נקבע, כי ההסדר החוקי עומד במבחני פסקת ההגבלה שבחוק היסוד, וכי בבסיס ההסדר החוקי עומדות תכליות ראויות של מניעת סיוע כלכלי או מוראלי לאויב, והתאמת דיני הנזיקין למצבי מלחמה. כמו כן נקבע, כי ההסדר עומד במבחני המידתיות, חרף אופיו הגורף, נוכח מישור היחסים שבין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, ובשים לב לחריגים להסדר החוקי, הממתנים את הפגיעה בזכויות.
השופט גרוסקופף קבע כי ההצדקה לחקיקת הסדר הפטור מאחריות כלפי תושבי עזה נובעת משילוב בין שתי תכליות: התאמת דיני הנזיקין למצב מלחמתי, מחד גיסא; ומניעת סיוע כלכלי ומוראלי מהאויב, מאידך גיסא. לפיכך, כאשר שתי התכליות מתקיימות, ניתן להצדיק את ההסדר על-פי מבחני המידתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ככל שהוא חל. ואולם, קיים קושי משמעותי בחסימת אפשרותו של תושב רצועת עזה להגיש תביעה נזיקית נגד ישראל, כאשר מדובר בעוולה שאינה קשורה באופן הדוק למצב העימות, שכן במקרה שכזה לא מתקיימת התכלית של התאמת דיני הנזיקין למצב המלחמתי.
השופט הנדל הסכים גם הוא כי יש לדחות את הערעור, ולצד זאת הדגיש שעסקינן בתקיפה עקיפה של חוקתיות החוק, ועל כן, די בבחינת נסיבות המקרה ועמדות הצדדים כדי לדחות את התביעה, על-פי סעיף 5ב(א)(1) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי”ב-1952, שכן החוק צולח את המשוכה החוקתית במקרה זה.
ע”א 6744/20 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ’ טבר ו-188 ערעורים נוספים (7.7.2022) (חיות, עמית, גרוסקופף) ליבת המחלוקת נגעה לשאלה מהו שיעור דמי החכירה השנתיים לו זכאים הנפקעים מכוח סעיף 13(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943: עמדת הנפקעים הייתה שיש לחשב את דמי החכירה האבודים על בסיס שנתי של 6% מהשווי הכולל המתעדכן של המקרקעין המופקעים בכל שנה מאז ההפקעה, וזאת ללא הבחנה בין הדונם הראשון (שאותו התכנית ייעדה, בין היתר, למגורים) לבין יתר השטח שהופקע. עמדת המדינה ידעה שינויים במהלך השנים, ואולם לבסוף הציעה המדינה נוסחה לפיה יש לחשב את דמי החכירה האבודים מדי שנה על בסיס של 2.5% מהשווי המתעדכן של הדונם הראשון, בתוספת 1.5% מהשווי המתעדכן של יתר החלקה.
בית המשפט העליון (השופט ע’ גרוסקופף, בהסכמת הנשיאה א’ חיות והשופט י’ עמית) קבע כי המדינה רשאית הייתה לסטות ממדיניות העבר שלה, שבה טענה לשיעור אחיד של 5% מהשווי הכולל המתעדכן של המקרקעין – אך מוטל עליה נטל ראשוני להצדיק את הסטייה מאותה מדיניות. באשר לדונם הראשון שבו ניתן לעשות שימוש גם למגורים, נקבע כי נקודת המוצא לקביעת דמי החכירה האבודים היא מדיניות רשות מקרקעי ישראל, בעבר ובהווה, ביחס למקרקעין עירוניים – שלגביהם דמי החכירה מוערכים על בסיס של 5% משווי המקרקעין. עוד נקבע כי המדינה לא הוכיחה שחישוב זה אינו משקף את דמי החכירה המקובלים ביחס למקרקעין שהשימוש המיטבי בהם הוא למגורים, ולפיכך, היא לא עמדה בנטל להצדיק סטייה ממדיניות העבר שלה בעניין זה. לעומת זאת, ביחס ליתר החלקה נפסק כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים על בסיס של 3.25% מהשווי הכולל המתעדכן של המקרקעין המופקעים. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי לא ניתן להגיע לקביעה מדויקת של שיעור דמי החכירה האבודים בשל מחסור בנתונים ביחס לעסקאות השוואה, ונוכח קביעת בית המשפט כי שיעור התשואה המשקף את דמי החכירה האבודים ביתרת החלקה הוא נמוך משמעותית מזה של הדונם הראשון.
הנשיאה א’ חיות הוסיפה (בהסכמת השופטים י’ עמית ו-ע’ גרוסקופף) התייחסות לעניין תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי נוכח השינוי בעמדת המדינה. הנשיאה א’ חיות עמדה על כך שבענייננו לא מתקיימים התנאים לתחולתו של כלל זה, הואיל ושינוי עמדת המדינה לא נבע מחוסר תום לב במישור הדיוני ולא היה כרוך בניצול לרעה של ההליכים המשפטיים. עם זאת, נקבע כי עצם שינוי העמדה מטעם המדינה, בצירוף ההסבר העמום שסיפקה לשינוי זה, מצדיקים מתן משקל ראייתי מסוים לעמדתה הקודמת.
בג”ץ 5148/18 שחם נ’ בית הדין הארצי לעבודה (11.7.2022) (הנדל, ברון, אלרון) בית המשפט נדרש לשאלה, אם בדין נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש העותר, כאשר שני הטעמים העיקריים לדחיית בקשת האישור היו מורכבות השאלה המשפטית שביסוד התובענה ומורכבות חישוב הפיצוי הפרטני לחברי הקבוצה. בבקשת האישור העותר טען שמעסיקתו, “קסטרו”, הפרה הוראות חוק קוגנטיות בכך שלא שילמה לעובדיה גמול שעות נוספות ודמי חג כנדרש. בית הדין האזורי לעבודה אישר את ניהול התובענה כייצוגית בחלק מעילות התביעה. ואולם בקשת רשות ערעור שהגישה “קסטרו” לבית הדין הארצי לעבודה התקבלה, תוך שנקבע כי אין מקום לנהל הליך ייצוגי לנוכח מורכבות השאלה המשפטית שביסוד בקשת האישור, שהיא “בעלת פנים לכאן ולכאן”, ובהינתן שחישוב הפיצוי לחברי הקבוצה דורש חישוב פרטני סבוך. העותר הגיש לבית המשפט העליון עתירה לביטול הכרעת בית הדין הארצי, ובפסק דין שניתן פה אחד מפי השופטת ברון נקבע שלא ניתן לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית אך מן הטעם שביסודה שאלה מורכבת. השופטת ברון הטעימה כי כדבר שבשגרה בתי המשפט נדרשים להכריע בשאלות סבוכות ותקדימיות במסגרת הליכים ייצוגיים במגוון תחומים, וכי תובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה אינן “בן חורג” בעניין זה. ההפך הוא הנכון: תובענות ייצוגיות בתחום דיני העבודה מגלמות ביתר שאת את תכליות מוסד התובענה הייצוגית, זאת בשים לב לכך שהמנגנון הייצוגי מעניק אפשרות לאזן במידה מסוימת את יחסי הכוחות שבין ציבור העובדים ובין המעסיק הנתבע. עוד הוער כי התמריץ להגשת תביעה אישית פוחת כאשר השאלה שבבסיס התובענה היא מורכבת ובצידה נזק קטן הנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה; ועל כן נודעת חשיבות מיוחדת לבירורן של תובענות ייצוגיות דווקא כאשר הסוגיה שביסודן היא מורכבת. בנוסף לכך, נקבע שגם העובדה כי נדרש חישוב פרטני סבוך לצורך קביעת שיעור הפיצוי לחברי הקבוצה אינה יכולה להוות בסיס לדחיית בקשה לאישור תובענה כייצוגית. השופטת ברון עמדה על כך שאישור תובענה כייצוגית אמנם דורש הומוגניות מסוימת בין חברי הקבוצה, אולם הדגש בעניין זה הוא על שונות בין חברי הקבוצה המשליכה על קיומה של עילת תביעה ועל עצם זכותו של כל חבר קבוצה לקבלת סעד. זאת, להבדיל משונות המתמקדת בשלילת האפשרות להעריך את הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה או לפסוק פיצוי בגינו. בנסיבות המקרה ובשים לב לכך שקיימת זהות בין חברי הקבוצה בכל הנוגע לתנאי העסקתם ולשכר ששולם להם על ידי קסטרו, נקבע כי מתקיימת הומוגניות מספקת לאישור התובענה כייצוגית. לנוכח האמור נקבע כי ההליך הייצוגי יוחזר לבית הדין האזורי לבירור התובענה הייצוגית.
רע”א 9128/17 מרכז רפואי צאנז בית חולים לניאדו נ’ פלונית (18.7.2022) (עמית, ברון, קרא) בית המשפט נדרש לשאלה, אם מדיניותו של בית חולים פרטי שלא להעניק טיפולי פוריות לנשים שאינן רשומות כנשואות מהווה הפליה אסורה ומקימה עילה לניהול תובענה כייצוגית. בית המשפט העליון קבע פה אחד (מפי השופטת ברון, ובהסכמת השופטים עמית וקרא), כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. תחילה, השופטת ברון בחנה את החקיקה הרלוונטית – חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס”א-2000 האוסר הפליה בשירותים מסוימים ובמקומות ציבוריים; וחוק זכויות החולה, התשנ”ו-1996 האוסר על מטפל ומוסד רפואי להפלות מטופלים מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה (להלן: חוק איסור הפליה ו-חוק זכויות החולה, בהתאמה). נקבע שהמסגרת הנורמטיבית החלה בנסיבות המקרה היא זו הקבועה בחוק זכויות החולה. בהקשר זה הובהר כי מדובר בחוק ספציפי המסדיר בצורה מפורשת את זכותו של מטופל שלא להיות מופלה בעת קבלת שירותי רפואה ובריאות, בין אם מדובר בשירות ציבורי או פרטי, בעוד חוק איסור הפליה קובע נורמה כללית. יתר על כן שירותי בריאות ושירותי רפואה אינם מופיעים ברשימת השירותים המנויה תחת הגדרת המונח “שירות ציבורי” שבחוק איסור הפליה, ובהינתן אופייה ה”סגור” של רשימה זו נקבע כי החוק אינו חל בנסיבות המקרה. בהתייחס להיקף איסור ההפליה הקבוע בחוק זכויות החולה, נקבע כי עיקרון השוויון המעוגן בו צריך להיבחן בראי הצורך הרפואי של המטופל. לפיכך, ובהינתן שחוק זכויות החולה נעדר חריגים לאיסור ההפליה, נקבע שמוסד רפואי או מטפל אינם רשאים להבחין בין מטופלים על יסוד שיקולים שאינם שיקולים רפואיים; וכי לא ניתן להבחין בין מטופלים על סמך שיקולים שאינם נוגעים למטופל, כגון שיקולים הלכתיים הנגזרים מאופיו של הגורם המעניק את השירות. עם זאת, השופטת ברון הבהירה שזכותו של המטופל אינה מוחלטת, ולא בכל מקרה ראוי לכפות על גורם רפואי פרטי לפעול בניגוד לצו מצפונו או אמונתו הדתית. בהתאם, ייתכנו נסיבות ייחודיות שבהן תוכר זכותו של הגורם הרפואי לסרב להעניק טיפול רפואי מסוים מחמת צו מצפונו ואמונתו; אלא שזכות זו מוקנית לגורם הרפואי, כאשר סירובו נעוץ בסוג הטיפול ולא בזהות המטופל. נקבע כי למרות שחוק זכויות החולה אינו אוסר באופן מפורש להפלות מטעמים של מעמד אישי, האיסור שבחוק חל גם על הפליה ממין זה. השופטת ברון יישמה כללים אלה על מדיניות בית החולים, וקבעה שזו מהווה הפליה אסורה המקימה עילה לתובענה ייצוגית נגד בית החולים. הובהר כי מדיניות בית החולים מגלמת פגיעה בכבודן של נשים שאינן נשואות והיא כוללת מימד של השפלה כלפיהן. השופט עמית הצטרף לאמור בחוות דעתה של השופטת ברון והוסיף כי בית החולים לא עמד ברף הנדרש להוכחת הבסיס ההלכתי לטענתו כי מתן טיפולי פוריות לנשים לא נשואות על ידי אנשי הצוות הרפואי בבית החולים פוגע בליבת האיסור ההלכתי של מטופלים אחרים ושל אנשי צוות אחרים בבית החולים.
דנ”א 1297/20 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה; דנג”ץ 5591/20 צור-וייסלברג נ’ מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים (25.7.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, קרא, מינץ) פסק הדין ניתן במסגרת דיון נוסף בשני הליכים שונים הנוגעים להכרה בהורות מכוח “זיקה לזיקה”, דהיינו – הורות של אדם שנעדר קשר ביולוגי ליילוד אך מקיים קשר זוגי עם ההורה הביולוגי. במסגרת זו דן בית המשפט במספר שאלות עקרוניות שהתעוררו ביחס למוסד צו ההורות הפסיקתי שהתפתח בעשור האחרון ומאפשר להכיר בהורות של בן או בת הזוג של ההורה הביולוגי אם הוכח כי הילד בא לעולם מתוך כוונה משותפת ותכנון משותף של בני הזוג, וזאת מבלי שבני הזוג יידרשו לפנות להליכי אימוץ.
בית המשפט קבע בדעת רוב כי לעת הזו, בהתחשב בכך שצו ההורות הפסיקתי גובש לכתחילה כפתרון ביניים עד למענה חקיקתי, יש לראות בצו ההורות הפסיקתי צו שמכונן הורות מכוח “זיקה לזיקה”, ולא צו המצהיר על הורות קיימת. המשנה לנשיאה פוגלמן סבר, בדעת יחיד, כי צו ההורות הפסיקתי מצהיר על הורותם הקיימת של בני הזוג. כמו כן, הוחלט בדעת רוב (בניגוד לדעתו החולקת של השופט מינץ) כי כאשר בוצע הליך פונדקאות מחוץ לישראל ניתן להחיל את צו ההורות הפסיקתי באופן רטרואקטיבי וזאת החל מהמועד שבו נותקה הזיקה בין הפונדקאית ליילוד, כל עוד הבקשה למתן צו ההורות הוגשה בתוך 9 חודשים ממועד הלידה. עוד נקבע פה אחד כי לצורך רישום הורות מכוח “זיקה לזיקה” במרשם האוכלוסין יש להציג בפני פקיד המרשם תעודה ציבורית מתאימה, ולא ניתן להסתפק בהודעה מטעם בני הזוג.
רע”א 1248/19 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע”מ נ’ גפניאל (26.7.2022) (הנדל, ברון, אלרון) בית המשפט קבע פה אחד (מפי השופטת ברון, ובהסכמת המשנה לנשיאה (בדימוס) הנדל והשופט אלרון) כי הוראת סעיף 29א(ב)(1) לחוק התחרות הכלכלית, התשמ”ח-1988 (להלן: חוק התחרות), האוסרת על בעל מונופולין לקבוע מחיר בלתי הוגן עבור נכס או שירות, כוללת אף איסור על קביעת מחיר מופרז. עוד נקבע, כי ניתן לאכוף איסור זה בדרך של ניהול תובענה ייצוגית. עם זאת, אכיפת האיסור מחייבת את בית המשפט להתערב בדיעבד במחירים בשוק חופשי – ועל כן הובהר כי יש לעשות זאת בזהירות ובריסון. בדעת רוב קבעה השופטת ברון, בהסכמת השופט אלרון, את אמות המידה ליישומה בדין הישראלי של עילת התביעה המכונה “עילת המחיר המופרז”. נקבע כי תנאי סף להחלת העילה, הוא היותה של הפירמה בעלת מונופולין בשוק הרלוונטי – זאת בהתאם למבחנים הקבועים בחוק התחרות. בהמשך לכך, נקבע יש לעשות שימוש במבחן דו-שלבי המבוסס על שיקולים כלכליים: בשלב הראשון נבחנת מידת מופרזותו של המחיר המונופוליסטי ביחס למחיר שהיה נגבה בתנאים של תחרות בשוק, וזאת באמצעות מבחני עזר מקובלים. ככל שנמצא כי המחיר המונופוליסטי הוא מופרז, בשלב השני הנטל עובר אל בעל המונופולין להראות כי ישנם טעמים טובים לקבוע כי המחיר הוא בכל זאת הוגן. הובהר כי השלב השני של המבחן דרוש על מנת למנוע תוצאה שרירותית, וכדי לוודא כי התועלת הכלכלית בהתערבות במחיר השוק עולה על הנזק והסכנות שעלולות להיות כרוכות בהתערבות זו. בדעת יחיד סבר המשנה לנשיאה (בדימוס) הנדל, כי יש להחיל על עילת המחיר המופרז מבחן דו-שלבי אחר. לעמדתו, השלב הראשון של המבחן צריך להיות עובדתי ולהתמקד בגובה המחיר, כלומר בקיומו של פער כלפי מעלה בין המחיר המונופוליסטי ובין המחיר התחרותי. השלב השני של המבחן צריך להיות נורמטיבי ובגדרו יש לבחון אם מדובר במחיר מונופוליסטי מופרז, המהווה כשלעצמו מחיר בלתי הוגן. זאת, תוך התייחסות לגובה הפער שנמצא בשלב הקודם וכן לשיקולים נוספים, כמפורט בחוות דעתו. לפי מבחן זה, נטל ההוכחה בשני השלבים הוא על התובע.
בנסיבות המקרה, בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה לבית המשפט המחוזי נטען כי המחיר שגובה החברה המרכזית למשקאות עבור בקבוק 1.5 ליטר של קוקה-קולה הוא מחיר מופרז. בית המשפט המחוזי לא הכריע לגופה בבקשה לגילוי ועיון במסמכים שהוגשה במסגרת בקשת האישור, וחלף זאת קבע כי מאחר שהחברה המרכזית מתנגדת לגילוי המידע המבוקש – אין לחייבה בגילוי, אך בהתאם רף ההוכחה הנדרש בשלב האישור יהיה נמוך. פה אחד נקבע כי אין מקום לקשור בין נכונות המשיבה בבקשת האישור לגלות מידע, ובין רף ההוכחה הנדרש בשלב זה של הדיון. הובהר כי לערכאה הדיונית תפקיד ניהולי משמעותי בכל הנוגע לדיון בהליך ייצוגי, וכי לא ניתן למסור את כוח ההכרעה הנתון לבית המשפט בנושא גילוי המסמכים לידי אחד הצדדים להליך. משכך, בית המשפט העליון הורה על החזרת הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד החברה המרכזית לבית המשפט המחוזי – על מנת שידון תחילה בבקשה לגילוי מסמכים, ובהמשך יכריע בבקשת האישור בהתאם לאמות המידה ליישום עילת המחיר המופרז כפי שנקבעו.
רע”א 1901/20 טרוים מילר בע”מ נ’ Facebook Ireland Limited (26.7.2022) (הנדל, וילנר, גרוסקופף) בפסק הדין נדונה השאלה האם תניית ברירת הדין הקבועה בהסכם השימוש של הרשת החברתית “פייסבוק”, לפיה כל סכסוך בינה לבין הלקוח יידון על פי הדין של מדינת קליפורניה, ארה”ב, היא בגדר “תנאי מקפח”, כהגדרתו בחוק החוזים האחידים, התשמ”ג-1982, ומשכך דינה בטלות.
בית המשפט העליון בדעת רוב (השופטת י’ וילנר והשופט ע’ גרוסקופף, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ’), השופט נ’ הנדל) השיב לשאלה זו בחיוב. בפסק הדין, השופט ע’ גרוסקופף קבע שאין לתת לגיטימציה לניסיון הגורף של תאגיד גלובלי הבוחר לקיים פעילות עסקית בישראל, כדוגמת פייסבוק, להתנער מתחולת הדין הישראלי כלפי ציבור לקוחותיו בארץ, בין אם אלו הם אנשים פרטיים ובין אם הם עסקים קטנים, באמצעות תניית ברירת דין הקבועה בחוזה אחיד. הטעם לכך, לגישת השופט ע’ גרוסקופף, הוא שתנייה מסוג זה היא בגדר ניסיון של התאגיד הגלובלי לזכות בהגנה החורגת מהנדרש לצורך שמירה על האינטרסים הלגיטימיים והסבירים שלו מול ציבור לקוחותיו, ומשכך המדובר בתנייה מקפחת אשר לא ניתן להצדיקה. השופטת י’ וילנר הגיעה אף היא למסקנה כי תניית ברירת הדין מקפחת את משתמשי פייסבוק הצרכנים, וכי משתמשים אלו עשויים לכלול גם עסקים קטנים שרכשו ממנה שירותי פרסום. עם זאת, השופטת י’ וילנר הדגישה כי מסקנתה מבוססת על נסיבות העניין, לרבות שינוי שחל בהסכם השימוש של פייסבוק עם משתמשיה בישראל, שלפיו היחסים בין פייסבוק למשתמש-צרכן שלה יוסדרו לפי דין מקום מושב הצרכן; ועל כך שתניית ברירת הדין הנדונה מעמיקה את פערי הכוח והמידע בין הצרכן הישראלי לבין פייסבוק. נוכח האמור, סברה השופטת י’ וילנר (ואל מסקנתה הצטרף השופט ע’ גרוסקופף) כי יש להורות על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיבחן את שאלת סיווגם של המבקשים כ”עסק קטן”.
מנגד, המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל סבר כי בנסיבותיו של המקרה דנן לא הוכח שתניית ברירת הדין היא תנייה מקפחת. לתפיסת השופט הנדל, אין בפערי הכוחות והמידע בין פייסבוק לבין צרכניה כשלעצמם די על מנת לשכנע כי תניית ברירת הדין של פייסבוק מקנה לה יתרון בלתי סביר ובלתי הוגן העולה לכדי “תנאי מקפח”, בוודאי כאשר לא הוכח שפייסבוק ניצלה את יתרונותיה כדי לבחור דין המיטיב עמה בהשוואה לדין הישראלי, ובהתחשב בכך שבענייננו מדובר בלקוח עסקי-מסחרי שהגיש תביעה בעבור סכום משמעותי כך שאפקט ההרתעה מתחולת הדין הזר מצומצם יחסית.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/20/010/019/z19&fileName=20019010.Z19&type=2
דנ”א 6364/20 שר הביטחון נ’ סאלחה (27.7.2022) (חיות, הנדל, פוגלמן, עמית, סולברג, ברק-ארז, ברון) בית המשפט העליון קיים דיון נוסף בהליך שעניינו תחולת ההסדר שקבוע בסעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (אזור הגדה המערבית) (מס’ 59), התשכ”ז-1967 על המקרקעין שעליהם ממוקם היישוב “מצפה כרמים”. נקודת המוצא לדיון הנוסף הייתה כי סעיף 5 לצו משמיע הסדר של מעין תקנת שוק במקרקעין, כך שבהתקיים התנאים הקבועים בו (קיומה של עסקה בין הממונה על הרכוש הממשלתי לבין “אדם אחר”; העסקה נעשתה בתום לב; העסקה נעשתה בנוגע לנכס שהממונה חשבו בשעת העסקה לרכוש ממשלתי), ניתן להכיר בתוקפן של עסקאות שנעשו עם הממונה, אף אם בדיעבד התברר כי אין מדובר ברכוש ממשלתי. הדיון הנוסף התמקד בשאלה מהן אמות המידה המשפטיות לבחינת עקרון תום הלב שמעוגן בסעיף 5 לצו ומה אופן יישומן ויישום יתר תנאי הסעיף במקרה דנן.
הרכב מורחב של בית המשפט העליון קבע בדעת רוב (המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל, והשופטים י’ עמית, נ’ סולברג וד’ ברק-ארז) כי ההסדר שקבוע בסעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי חל ביחס לגבולות הקיימים של היישוב “מצפה כרמים”. בכך, הפך בית המשפט העליון את תוצאת פסק הדין נושא הדיון הנוסף.
במישור העקרוני, הוחלט בדעת רוב (הנשיאה א’ חיות, המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן והשופטים י’ עמית, ד’ ברק-ארז וע’ ברון) כי תום הלב שנדרש מהממונה על הרכוש הממשלתי לפי סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי הוא תום לב סובייקטיבי “ברף הגבוה”, שיש לבחון אותו באמת מידה קפדנית. במישור היישומי, הוחלט בדעת רוב (המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל, והשופטים י’ עמית, נ’ סולברג וד’ ברק-ארז) כי העתירה לדיון נוסף מתקבלת וכי ההסדר שקבוע בסעיף 5 חל ביחס לגבולות הקיימים של היישוב “מצפה כרמים”: השופטים י’ עמית וד’ ברק-ארז סברו כי סעיף 5 לצו חל רק ביחס לגבולות היישוב הקיים, ותוך מתן פיצוי בעין לבעלים הרשומים או למי שיוכיחו בעלותם. המשנה לנשיאה (בדימ’) נ’ הנדל והשופט נ’ סולברג סברו כי סעיף 5 חל גם על יתרת השטח שבחלקות 14 ו-15, אך לצורך גיבוש דעת רוב במצב שבו יש שלוש דעות בקרב שופטי ההרכב, ומטעמים מעשיים, החליטו להצטרף לדעתם של השופטים י’ עמית וד’ ברק-ארז. זאת, כנגד דעתם החולקת של הנשיאה א’ חיות, המשנה לנשיאה ע’ פוגלמן והשופטת ע’ ברון שסברו כי יש להותיר את תוצאת פסק הדין נושא הדיון הנוסף על כנה.
רע”א 4657/21 כהן נ’ משה”ב חברה לבניין ופיתוח בע”מ (3.8.2022) (סולברג, כבוב, רונן) עניינו של הליך זה, במקרה שבו מאן דהו פלש למקרקעי הזולת, אך בנסיבות העניין נמצא, משיקולים שונים, כי אין להעניק סעד של סילוק יד. בפסק הדין נקבעו כללים לעניין הסעד הכספי שינתן לבעל המקרקעין בכגון דא, כתחליף לסעד של סילוק יד.
וביתר פירוט: בקשת הרשות לערער, עניינה בפלישת המשיבה, חברת בנייה, למקרקעי המבקשים, חלק מדיירי בניין הניצב בסמוך לאתר הבנייה, לצורך הקמת עוגנים זמניים, לתמיכה ביסודות הבניינים החדשים שהקימה במקום. בתום ‘תפקידם’, ולאחר יציקת היסודות הקבועים, אמורים העוגנים להיוותר במעבה האדמה, עד להתפוררותם בחלוף כ-50 שנה. כדי להוציא את העוגנים מן האדמה, יש להרוס את בניין הדיירים, לשלוף את העוגנים, ולבנות את הבניין מחדש, בעלות של למעלה מ-6.5 מיליון ₪. הדיירים תבעו סעד של סילוק יד, אך בית משפט השלום דחה את תביעת הדיירים, ולצד זאת קבע כי על המשיבה להעביר לדיירים את ה’רווח’ שצברה מהחדרת העוגנים לשטחם, מכוח דוקטרינת עשיית עושר ולא במשפט. בעקבות ערעור שהגישו הדיירים, פסק בית המשפט המחוזי סכום כסף נוסף לטובתם, המשקף תשלום דמי שימוש ראויים לפרק זמן של שנתיים-ימים.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג, בהסכמת השופט כבוב, ובניגוד לדעתה החולקת של השופטת רונן) נתן רשות ערעור, והורה על קבלת הערעור בחלקו. נפסק, כי מדובר במקרה חריג שבו, חרף העובדה שהפלישה נעשתה במזיד, לא יהא זה צודק להורות על סילוק יד. טעם אחד, שכן המערערים הם רק חלק מדיירי הבניין, בעוד שסעד של סילוק יד יחייב הריסה ובנייה מחדש של הבניין. טעם נוסף, שכן שיקולי הרתעה ואיזון האינטרסים בין הצדדים אינם מובילים במקרה זה לסילוק יד. זאת, שכן המשיבה הפיקה זה מכבר את מלוא התועלת מהפלישה, והתנגדותה לסילוק היד נובעת אך ורק מעלויות הסילוק. בנסיבות אלה, סבר השופט סולברג כי אין להורות על מתן סעד של סילוק יד, שיביא להגנה קניינית חזקה יותר על פלישות שעלות סילוקן יקרה, בעוד שפלישות ‘זולות יותר’, שעלות סילוקן נמוכה, תצאנה נפסדות. כלומר, במקרים האחרונים, מידת ההרתעה מפני פלישות תהא נמוכה יותר, ללא הצדקה מהותית ליצירת הבחנה בין המקרים. נפסק אפוא, כי הפתרון הראוי במקרה זה הוא מתן סעד כספי למערערים, בגובה של פי 2 מן הרווחים שהפיקה המשיבה מהפלישה על חשבונם. למקרא חוות דעתה החולקת של השופטת רונן, הוסיף השופט סולברג והבהיר, כי למעשה לא נגרם לדיירים כל נזק מהפלישה, כי החיוב בדמי שימוש אינו נובע מכוח עילה נזיקית, וכי דמי השימוש הראויים נפסקו מכוח עילה של ‘עשיית עושר ולא במשפט’.
השופט כבוב הצטרף לאמור בחוות הדעת של השופט סולברג.
השופטת רונן סברה לעומת זאת, בדעת מיעוט, כי החיסכון בתשלום דמי שימוש מצד הפולש, הוא תמונת המראה של הנזק שנגרם לבעל הקרקע. ממילא, אותם דמי שימוש שנקבעו בחוות הדעת השמאית, מייצגים בהכרח גם את גובה הנזק שנגרם לדיירים. משכך, לטעמה יש לקבוע כי הנזק של הדיירים עומד על סכום דמי השימוש שהמקרקעין היו יכולים להניב להם, אלמלא הייתה משה”ב טומנת בהם את העוגנים; סכום העומד בנסיבות העניין על הערך המהוון של דמי השימוש שהדיירים היו יכולים להפיק מהמקרקעין. מאחר שסכום זה עולה על הסכום שמשה”ב הייתה נדרשת לשאת בו אילו הייתה בוחרת בדרך אלטרנטיבית ולא בדרך של הטמנת העוגנים במקרקעין של הדיירים – יש מקום לחייב את משה”ב בתשלום הסכום הגבוה – קרי בתשלום דמי שימוש לדיירים למשך כל התקופה בה העוגנים יהיו טמונים במקרקעין שלהם.
ע”א 7606/19 מגה קמעונאות בע”מ נ’ הלמן-אלדובי קופות פנסיה וגמל בע”מ (8.8.2022) (עמית, מינץ, גרוסקופף) בפסק דין זה עלתה השאלה האם ניתן להשיב למעסיק אשר נכנס להליכי חדלות פירעון כספי תגמולים וכספי פיצויים שהופקדו על ידו בקופת גמל לזכות עובדיו כאשר זהות העובדים אשר לטובתם הופקדו כספים אלו אינה ידועה. במוקד אותו עניין עמדו כספים אשר הופקדו על ידי מעסיקים שונים לזכות עובדיהם, ואשר ככל הנראה בשל שיטת הדיווח הידנית שהייתה נהוגה בעת ביצוע ההפקדות, פרטיהם של העובדים לא נשמרו. בנסיבות אלו, ובהינתן כי גם לאחר מאמצים שהופעלו לטובת איתור העובדים שלזכותם הופקדו הכספים צפויים להיוותר בקופות הגמל סכומים לא מבוטלים אשר לא ניתן לשייכם לעובד כזה או אחר, המעסיקים, אשר בינתיים נכנסו להליכי חדלות פירעון, דרשו לקבל את הכספים הללו בחזרה.
בפסק הדין, בית המשפט העליון (השופט ע’ גרוסקופף, בהסכמת השופטים י’ עמית ו-ד’ מינץ) קבע כי אין להשיב את הכספים שהופקדו למעסיקים. בתוך כך, בית המשפט ציין כי נקודת המוצא ביחס לכספים שהופקדו בקופת גמל היא שמרגע הפקדתם הם מוחזקים בנאמנות עבור העובד, בעוד שלמעסיק אין יותר כל זכות בהם, ואין הוא יכול לקבלם בחזרה, אלא במקרים חריגים אותם הגדיר המחוקק. מקרים אלו מתמצים, ביחס לכספי תגמולים, לאותם המצבים שבהם הוכח כי מדובר בכספים שהועברו לקופה מחמת טעות של המעסיק (כגון הפקדת כספים ביתר), וביחס לפיצויי פיטורים מקרים אלו כוללים גם את אותם המצבים שבהם לא נפל כל פגם בהפקדת הכספים, אך יחסי העבודה בין המעסיק לבין העובד נסתיימו בנסיבות שאינן מזכות את העובד בפיצויי פיטורים. ואולם, בנסיבות דנן, כך נקבע, אין חולק כי מקרים אלו אינם מתקיימים, ומשכך אין מקום להשיב את הכספים שהופקדו למעסיקים. בית המשפט בחן בהקשר זה גם את החובות המוטלות על החברה המנהלת את קופות הגמל מכוח יחסי הנאמנות הקיימים בינה לבין עמיתי קופת הגמל שבניהולה, ובכלל זה הוראות תקנוני הקופות. מסקנתו הייתה כי עקרונות דיני הנאמנות, ותנאי הנאמנות שנקבעו במקרה זה, משמיעים גם הם כי אין למעסיקים עילה לתבוע השבה של הכספים שהופקדו בנסיבות בהן עסקינן. בית המשפט הדגיש כי אין בעובדה שזהות העובדים עבורם הופקדו הכספים אינה ידועה בענייננו או שהמעסיקים במקרה דנן מצויים בהליכי חדלות פירעון כדי לשנות ממסקנתו זו.
השופט ד’ מינץ הוסיף וציין כי המחוקק הסדיר את האופן שבו על הגוף המוסדי לפעול במצב שבו הצטברו בקופות הפנסיה והגמל סכומים של עמיתים שאבד עמם הקשר, לרבות מעורבותו של האפוטרופוס הכללי במקרים שבהם לא אותרו העמיתים במשך שנים ארוכות, כאשר אין בהסדרה זו הכרה באפשרות של השבת כספים למעסיק.
https://supremedecisions.court.gov.il/Home/Download?path=HebrewVerdicts/19/060/076/y12&fileName=19076060.Y12&type=2
בע”א 94/20 לוסקין נ’ גבעות עולם נפט בע”מ (18.8.2022) (סולברג, ברק-ארז, וילנר) פסק הדין נסב על סכסוך ממושך בין בעלי מניות הרוב והמיעוט בחברה פרטית, המהווה את השותף הכללי בשותפות מוגבלת ציבורית. ברקע הדברים עמדו הבנות שונות שעוגנו בהסכמים בין בעלי המניות ואף בתקנון החברה, ועל פיהן, בין היתר, ניתנה לאחד הדירקטורים, בעל מניות המיעוט, הזכות הבלעדית לקבל החלטות בשורה של עניינים מקצועיים. בין הצדדים ניטשו מחלוקות רבות אשר הקשו על ניהול החברה ואף הועלו טענות להפרות הדדיות ולביטול המערכת ההסכמית. כן נטען כי שינויי חקיקה מאוחרים בתחום הממשל התאגידי השליכו בדיעבד על חוקיות המערכת ההסכמית.
בפסק הדין השופטת ברק-ארז קבעה כי לנוכח שינויי החקיקה שחלו מאז גובשו ההסכמות בין הצדדים, כמו גם בשים לב למשבר האמון החריף ביניהם, לא ניתן להותיר את המערכת ההסכמית על כנה. בין השאר, נקבע כי הקניית שיקול דעת בלעדי לדירקטור אחד בתחומים נרחבים מרוקנת מתוכן את שיקול דעתם של יתר הדירקטורים, ובפרט הדירקטורים החיצוניים, כאשר קיימת חובה בדין למנותם. מטעמים אלה, דחתה השופטת ברק-ארז את טענתו של בעל מניות המיעוט כי החברה אמורה להוסיף ולהתנהל על בסיס זכות ההכרעה שניתנה לו כאמור. לצד זאת, השופטת ברק-ארז קבעה כי ביטול גורף של המערכת ההסכמית צפוי לקפח את בעל מניות המיעוט – בין אם נוכח פגיעה בציפיותיו הסבירות ובין בשל האפשרות לדילול אחזקותיו בעתיד. במישור הסעד נקבע כי נוכח אובדן האמון בין בעלי המניות חברה, שהיא בעלת מאפיינים של מעין-שותפות, כמו גם פערי הכוחות ביניהם וכן העובדה ששני הצדדים חטאו בהפרות, אין מנוס מלהורות על היפרדותם של הצדדים. זאת, מאחר שכל סעד אחר יוביל להמשך ההתדיינות המשפטית הממושכת ממילא ולפגיעה בחתירה ליעילות דיונית ולפתרון הסכסוך באופן בר-קיימא. בהתאם לכך, נקבע כי יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי לצורך מתן הוראות אופרטיביות להיפרדות.
השופטת וילנר הצטרפה לחוות דעתה של השופטת ברק-ארז, והבהירה כי מסקנתה שלפיה ראוי במקרה זה לתת סעד של היפרדות, נובעת מחוסר האמון השורשי שנוצר בין הצדדים, ולא מ”מאזן חוסר תום הלב” ביניהם; או מהפגיעה בציפיות הלגיטימיות של קבוצת המיעוט. כמו כן, השופטת וילנר ציינה כי ביטול המערכת ההסכמית שנכרתה בין הצדדים ושינוי התקנון בהתאם, מנוגדים לאופן שבו הם בחרו להתנהל בעת ייסוד החברה, ומותירים את קבוצת המיעוט, הלכה למעשה, בחלל ריק הנעדר כל זכר לפן ההסכמי המקורי, באופן שמצדיק את סעד ההיפרדות.
השופט סולברג, בדעת מיעוט, סבר כי אין צורך להכריע בשאלה האם שינויי החקיקה שנעשו אכן הובילו להפיכת הסכמות הצדדים, ובכלל זה תקנון החברה, לבלתי חוקיים. זאת, מאחר שבמקרה דנן המערכת ההסכמית כבר בוטלה כדין, על רקע הפגמים שנפלו בהתנהלות בעל מניות המיעוט. בנוסף לכך, במישור הסעד, השופט סולברג סבר כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שנמנע מלהורות על היפרדות הצדדים. זאת, משום שתוצאה זו סובלת מקשיים דיוניים, מהותיים ומעשיים. ברובד הדיוני – בעל מניות המיעוט לא ביקש סעד זה, ואף התנגד לו מפורשות; ברובד המעשי – כפיית ההיפרדות מעוררת קושי, לנוכח התנגדות הצדדים, מה גם שהיא איננה צפויה להיטיב עם בעל מניות המיעוט אשר לטובתו ניתן סעד זה; ברובד המהותי – ההיפרדות איננה נדרשת על מנת למנוע קיפוח של בעל מניות המיעוט, וזאת לנוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי, באשר להיקף ההפרות הנרחב מצדו.
ע”א 2966/17 אס. אר. אקורד בע”מ נ’ מדינת ישראל (29.8.2022) (עמית, כנפי-שטייניץ, רונן) בית המשפט דן בתחרות שבין המדינה – המבקשת לחלט רכוש הקשור בעבירות הלבנת הון (בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש”ס-2000); לבין נושי העבריין, הטוענים לזכויות ברכוש מכוח שעבוד צף. בית המשפט קבע (מפי השופטת ר’ רונן, ובהסכמת השופטים י’ עמית וג’ כנפי-שטייניץ) שאין בכוחו של שעבוד צף על נכס כדי להקנות לנושה זיקה קניינית או מעין-קניינית חזקה די הצורך כדי לגבור על זכות המדינה לחלטו. השופטת רונן עמדה בפסק דינה על הסדר החילוט הקבוע בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, על פיו, ככלל, הרשעה בעבירות הלבנת הון או עשיית פעולה ברכוש אסור תגרור גם את חילוט הרכוש שנקשר בביצוע העבירה. סייג להסדר קבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל”ג-1973, לפיו “בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש […], אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה”. פרשנות סעיף זה, כפי שהשתרשה בפסיקה, קובעת שרק מי שמחזיק בזכות קניינית או מעין-קניינית ברכוש יוכל למנוע מהמדינה לחלטו (בכפוף להוכחת יתר התנאים הקבועים בסעיף). במקרה דנן, התעוררה השאלה האם נושה המחזיק בשעבוד צף על נכס ייחשב כבעל זיקה קניינית או מעין-קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלטו. השופטת רונן הגיעה למסקנה כי יש להשיב על כך בשלילה, וזאת ממספר טעמים: ראשית ועיקר, פרשנות לפיה שעבוד צף גובר על זכות המדינה לחילוט תביא להרחבה יתרה של הסייג הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, ותסכל את האפשרות לחלט את רכושם של רבים מהעבריינים מלביני ההון. זאת, בעיקר לנוכח השימוש הרווח שעושות חברות בכלי של שעבוד צף, ובשים לב להיקף הנכסים הרחב עליהם מתפרש לרוב שעבוד זה. שנית, פרשנות כאמור תפתח פתח משמעותי לניצול לרעה של עבריינים המבקשים למלט את רכושם מפני חילוט, שכן כל שיהיה עליהם לעשות הוא לשעבד את כלל רכושם בשעבוד צף לנושה פיקטיבי זה או אחר. שלישית, פרשנות המבכרת את זכות המדינה לחילוט על פני זכותו של נושה מכוח שעבוד צף מתיישבת גם עם לשונו של ההסדר הקבוע בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, ועולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי הטמון בחילוט ככלי חשוב במאבק בהלבנת הון ובפשע מאורגן בכלל. רביעית, הפרשנות האמורה אינה צפויה להביא לפגיעה משמעותית בערכו של השעבוד הצף ככלי לגיוס אשראי. זאת, שכן מלכתחילה הוא טומן בחובו סיכון גדול יחסית לנושה, ואינו מקנה לו ודאות גבוהה ביחס למסת הנכסים שתיוותר בעת התגבשותו. על-כן, נקבע כי יש מקום להעדיף את זכות המדינה לחילוט על פני זכותם של נושים מכוח שעבוד צף. לצד האמור, השופטת רונן דנה גם באופיו ובטיבו של השעבוד הצף, ועמדה על המאפיינים העיקריים המבחינים בינו לבין שעבוד קבוע, והם: מסוימות הנכסים המשועבדים (נכסים ספציפיים ומוגדרים לעומת קבוצת נכסים בלתי-מזוהה); אופי הנכסים המשועבדים (נכסים קבועים ועכשוויים לעומת נכסים משתנים ועתידיים); ומידת השליטה של הנושה על הנכסים המשועבדים (שליטה מלאה לעומת הותרת עיקר השליטה בידי החברה החייבת). באופן ספציפי, נקבע שהשעבוד שהוטל לטובת המערערת על חשבונות בנק ייחשב כשעבוד צף, וזאת בעיקר מאחר שעל-פי תנאי השעבוד נשמרה יכולת החברה החייבת לפעול בחשבונות באופן מלא, עד כדי ריקונם כליל – היינו, שליטתה של המערערת בנכסים הייתה נמוכה, ולא הוקנתה לה כל ודאות ביחס להיקפם ושווים במועד גיבוש השעבוד. השופט עמית הוסיף כי יש להבחין בין שעבוד על חשבון בנק שהוטל לטובת הבנק בו הוא מתנהל (המקנה לבנק עדיפות על פני נושים אחרים), לשעבוד כאמור שהוטל לטובת צד שלישי; ובין שעבוד על חשבון בנק לשעבוד על חשבון ניירות ערך שהוטל לטובת הבנק בו הוא מתנהל, וזאת בשל מידת הפיקוח שיש לבנק על הרכבו ושוויו. בנוסף, בעוד שהשופטת רונן סברה שהשעבוד שהוטל לטובת המערערת על חובות לקוחות ספציפיים של החברה החייבת הוא בגדר שעבוד קבוע, השופטים עמית וכנפי-שטייניץ חלקו על עמדתה וסברו שמדובר בשעבוד צף, הואיל ולשיטתם תנאי השעבוד לא הקנו למערערת שליטה ממשית בנכסים.
