הזכות לפרטיות נשמרת גם אחרי המוות. כך עולה מפסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בראשון לציון על ידי כבוד השופטת כרמית בן אליעזר, אשר כדאי לגזור ולשמור ולצרף לצוואה. בפסק דין ארוך ומנומק אפשרה השו’ בן אליעזר לאדם לשמור על זכותו לפרטיות, גם לאחר מותו, בכל הנוגע למסמכים רפואיים המתעדים טיפול נפשי שעבר בתקופה שלפני מותו. עם זאת כן פתחה צוהר לבני משפחתו שחפצו במסמכי הטיפול להיחשף לחלק מהתוכן בכדי להפיג מעט את הערפל סביב מותו.

התובעים הם אימו ואחיו של המנוח, אשר נפטר לפני ארבע שנים בנסיבות טראגיות והם יורשיו על פי דין. הנתבע הוא רופא פסיכיאטר אשר טיפל במנוח במהלך השבועות האחרונים לחייו.

 התובעים ביקשו  לחייב את הנתבע להעביר לידיהם את כל החומר שנאסף על ידי הפסיכיאטר במהלך הטיפולים שעבר לפני מותו. כתב התביעה מגולל מסכת של טענות משני הצדדים אשר בעיקרן עלה הצורך בחומר בכדי לנסות ולהבין, מדוע בחר בסוף הטראגי של חייו ולבדוק אם ימצא בחומרים קצה חוט לסיבות שהובילו למהלך הטראגי אותו בחר יקירם לבצע.

הנתבע הדגיש כי במהלך הטיפול לא היה רמז למהלך הטראגי ודחה את רמיזות התובעים כי נפל פגם כלשהו בטיפול.  כמו כן הדגיש כי במהלך טיפולו במנוח לא היה כל סימן לנטייה אובדנית, וכי הבקשה של התובעים למסירת החומר לידיהם מהווה פגיעה חמורה בפרטיותו של המנוח שכן החומר חוסה תחת חיסיון רפואי גם מפני קרוביו. עוד טען כי זכותו של המנוח לפרטיות גם לאחר מותו וכי לא היה רוצה שהחומר החסוי יצא מחדש הטיפולים.

התובעים טענו כי אינם מוצאים מנוח לנפשם ובתור יורשי המנוח זכותם לקבל את החומר הרפואי, בכדי לבדוק אם יש במסמכים עדות שתוכל לשפוך אור על אופי הטיפול שניתן למנוח ועל החלטת המנוח לשים קץ לחייו. “עוד הרחיבו התובעים בדבר התנהלותו של הנתבע לאור פניותיהם אליו לקבלת החומר, שהתאפיינה, לטענת התובעים, בסחבת מכוונת. זאת, בשעה שכל שאר הגורמים הרפואיים אליהם פנו – מסרו להם את החומר הרפואי הנוגע למנוח והמוחזק בידיהם, ללא קושי.

התובעים הוסיפו וטענו, כי עפ”י הדין, חיסיון מטפל/מטופל הוא חיסיון יחסי, ובידי בית המשפט הסמכות להסירו אם מצא כי הצורך לגלות את הראייה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, וכי כך יש לעשות במקרה זה”.

בסיכומי הנתבע נטען כי העניק למנוח מספר טיפולים, אשר במהלכם ביקש המנוח לשמור על צנעת הפרט שלו ולא להעביר לידיעת קרוביו. עוד טען כי, “זכותו של אדם לפרטיות החומר הרפואי המעוגנת בחוק זכויות החולה, אינה פוקעת עם מותו ואף אינה מועברת אוטומטית לעיזבונו, בהיותה זכות אישית. הנתבע טען, כי זכותו של אדם לפרטיות החומר הרפואי המעוגנת בחוק זכויות החולה, אינה פוקעת עם מותו ואף אינה מועברת אוטומטית לעיזבונו, בהיותה זכות אישית. הנתבע הפנה לפסיקה הקובעת, כי אכן מוסמך בית המשפט להורות על הסרת החיסיון החל על הטיפול הנפשי, אך עליו לעשות כן בזהירות מיוחדת, כדי שלא לעקר את החיסיון מתוכן ולפגוע ברציונלים העומדים בבסיסו”.

בסקירה הנורמטיבית סקר פסק הדין את הדין הישראלי ומצא כי אינו מכריע באופן ברור וממצה בשאלה האם ועד כמה אדם שנפטר ממשיך להיות בעל לזכויות שונות, לרבות הזכות לפרטיות ולשם טוב ולהגנה על כבודו.

מצד אחד, קובע סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב – 1962 כי  “כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו”, ללמדך  כי לאחר מותו אין האדם עוד כשר לזכויות ולחובות. מצד שני, ניתן למצוא בחקיקה ובפסיקה הוראות ואמירות לא מעטות, המעגנות את זכותו של אדם, בהקשרים שונים, ליחס מכבד ולהגנה על זכויות שונות  לרבות הזכות לפרטיות ולשם טוב גם לאחר מותו…”.  בתוך כך סייגה השופטת וציינה כי “… יחד עם זאת, עיון מעמיק בפסיקה מעלה, כי פעמים רבות נכרכו תחת המטרייה של  “כבוד המת”,  אינטרסים נוספים, חשובים וראויים להגנה, העוסקים למעשה לא בזכותו של המת, אלא בזכויותיהם ורגשותיהם של קרוביו ומוקירי זכרו, כמו גם באינטרסים חברתיים בעלי ערך ציבורי, הראויים אף הם להגנה, והכרוכים ביחס של החברה למתיה. עוד מודגש כי “… הזכות לפרטיות היא זכות אישית, ולא זכות רכושית המוקנית ליורשים עם פטירתו של אדם. הקושי מתעצם שעה שלא אחת, האנשים שדווקא מפניהם מבקש אדם לשמור סודות ולהגן על פרטיותו, הם קרוביו ואוהביו, שיהפכו עם מותו ליורשיו…”.

עוד עולה מכתב התביעה כי, “הנתבע הביע נכונות להעביר את החומר לעיונו של גורם מקצועי, על מנת לאפשר העברה מבוקרת ומידתית של החומר לעיון התובעים”. מה שהביא את בית המשפט בדיון שהתקיים ביום 24.5.2020 לתת תוקף להחלטת הצדדים, שהגיעו להסכמה דיונית ולפיה יועבר החומר הרפואי לעיונו של בית המשפט שיקבל את סיכומי טענות הצדדים ויכריע לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים, “על יסוד איזון בין האינטרסים המתנגשים בנסיבות המקרה”.

13 עמודים מפורטים ומרתקים מקדישה כבוד השופטת כרמית בן אליעזר, לעיסוק בסוגיה הרגישה והמרתקת הזו והופכת כל אבן ואז קובעת, “…לאחר שעיינתי עיין היטב בתיעוד הרפואי אותו העביר הנתבע לעיוני, מצאתי כי ניתן לגלות את עיקרי התיעוד הרפואי, תוך חיסוי והשחרת חלק מן המידע שנמסר, שבטיבו כולל התייחסויות שונות לבני משפחת המנוח. יודגש, כי לא מצאתי לחסות את כלל ההתייחסויות לבני המשפחה בדברי המנוח באופן גורף, ואמירות לא מעטות (חלקן קשות) נותרו גלויות. העקרון שהנחה אותי הוא האיזון בין האינטרסים המפורטים לעיל, כאשר האמירות אותן החלטתי כי יש להסתיר הן אלו אשר, מחד גיסא, יש להניח כי עוצמת עניינו של המנוח כי לא ייחשפו בפני בני משפחתו גם לאחר מותו היא גבוהה יותר; ומאידך גיסא מידת יכולתן להשפיע או להשליך על קיומה או העדרה של עילת תביעה פוטנציאלית כלפי הנתבע (ולמען הסר ספק כלל איני רומזת כי בכלל עומדת לתובעים עילה כזו ואיני מחווה כל דעה בעניין) היא מצומצמת יחסית…”.

בתוך כך הנחתה השופטת בדיוק רב את המשפטים והמילים אשר יושחרו בטרם מסירת החומר לידי התובעים.

הזכות לפרטיות גם אחרי המוות – לגור ולשמור (ולצרף לצוואה)

———————————————————–

ת”א 16477-12-19 פלונים נ’ אלמוני

לפני כבוד השופטת כרמית בן אליעזר

תובעים: פלונים ע”י ב”כ עו”ד לירון שטרן שאפסה

נגד נתבע: אלמוני ע”י ב”כ עו”ד קרן ששון כהן