בפסיקה שניתנה לאחרונה על ידי בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, נבחנה בקשה להכרה בצוואת “שכיב מרע” שניתנה בעל פה, בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה.

פסק הדין, שניתן בתיק ת”ע 23061-04-24, מציב רף משפטי ברור לשימוש בצוואה מסוג זה במקרים של מצב סופני. כבוד השופטת לירון זרבל-קדשאי פסקה לטובת המבקשת, רעייתו לשעבר של המנוח, שביקשה לממש את רצונו של המנוח להעביר לה את כל עזבונו בשל תרומתה הרבה לטיפולו בתקופת מחלתו הקשה. פסק הדין מחדד את התנאים להכרה בצוואת שכיב מרע, ומדגים את הוראות סעיף 23 לחוק הירושה בנסיבות בהן המנוח נפטר ימים ספורים לאחר מתן הצוואה.

רקע כללי:

בפסק הדין מתוארת מערכת היחסים בין המנוח לבין המבקשת, שהייתה רעייתו לשעבר ואם אחד מילדיו. למרות פרידתם, המבקשת המשיכה לטפל בו בתקופה הקשה של מחלתו הסופנית, והקדישה לו סיוע וטיפול מסור בביתו. ביום 22.8.23, כאשר מצבו הבריאותי של המנוח החמיר, הוא הצהיר בפניה ובפני בנם כי רצונו הוא להוריש לה את כל עזבונו. המנוח נימק את החלטתו בכך שראה במבקשת את מי שסייעה ותמכה בו לאורך השנים, גם לאחר גירושיהם. לאחר פטירתו של המנוח ב-27.8.23, ערכו המבקשת ובנם “זיכרון דברים על צוואת שכיב מרע” שבו תועדו דברי המנוח. זיכרון הדברים הופקד במשרדי רשם הירושה בחיפה לאחר שבעת ימי האבל.

המבקשת, רעייתו לשעבר של המנוח, פנתה בבקשה למתן צו קיום צוואת “שכיב מרע” בהתאם לסעיף 23 לחוק הירושה, לפיה המנוח הצהיר בפניה ובפני בנם המשותף על רצונו להוריש לה את כל עזבונו, בשל תרומתה הרבה לסיוע וטיפול בו בתקופת מחלתו הקשה. בית המשפט ציין כי: “המנוח ציין בפני העדים כי הוא מעוניין להסדיר את צוואתו בטרם ילך לעולמו, וכי בכוונתו לצוות את כל עזבונו למבקשת – אשתו לשעבר”​.

טענות הצדדים:

בתמצית: טענות המבקשת: המבקשת הציגה מסמכים רפואיים ועדויות להוכחת מצבו הקשה של המנוח, וכי הצוואה ניתנה מתוך הבנה ורצון. בתצהירה ציינה: “המנוח היה צלול בעת הצוואה, ראה במבקשת את האחת שראויה לירושתו, ואף ביקש שבנם יסייע לה רק במתן ייעוץ לגבי נכסים מורכבים”​.

המבקשת טענה כי הצוואה שנערכה היא ביטוי אמיתי לרצונו המפורש של המנוח, שהתייחס אליה כאל יורשת עיקרית מתוך הכרה בהקרבתה הרבה למענו. המבקשת הביאה מסמכים רפואיים המעידים על מחלותיו של המנוח ומצבו הקריטי במועד הצוואה, בהם תועדו מצבו הכללי והירידה החדה ביכולתו לתפקד באופן עצמאי. לדברי המבקשת, הצוואה נערכה מתוך מודעותו המלאה של המנוח למצבו, ומילאה את כל הדרישות המשפטיות לצוואת שכיב מרע. הבן, שהיה נוכח במעמד הצוואה, הצהיר גם הוא על תמיכתו בבקשתה של אמו. הוא אף ציין כי עדכן את אחיו למחצה (ילדיו האחרים של המנוח מנישואיו הקודמים) על דבר הצוואה ועל פטירת אביהם, ואחד מהם אף הביע בפניו אי-התנגדות לצוואה.

טענות המשיב (האפוטרופוס הכללי):

המשיב דחה את בקשת המבקשת למתן צו לקיום צוואה “והעביר את המחלוקת להתברר בבית משפט זה בהתאם לסעיף 67א(א)(3) לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן – “חוק הירושה“)”.  כאשר טרם פתיחת התיק דרש לוודא את עמידת הצוואה בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה, המאפשר עריכת צוואה בעל פה במצבים חריגים של “שכיב מרע” או מי שרואה עצמו מול פני המוות. לטענתו, היה צורך להציג הוכחות חד-משמעיות לכך שהמנוח היה במצב סופני בעת הצוואה, כולל אסמכתאות למצבו הקוגניטיבי והרפואי. עוד דרש המשיב את הסכמתם המפורשת של יתר יורשיו החוקיים של המנוח, וציין את העובדה שהמבקשת עצמה הייתה נוכחת במעמד הצוואה, דבר שעשוי להעלות שאלות חוקיות לאור סעיף 35 לחוק הירושה (שאינו מאפשר לעד לקבל טובת הנאה מהצוואה, פרט לצוואה בעל פה). לאחר שהוצגו האסמכתאות והראיות, המשיב לא העלה התנגדות ישירה לקיום הצוואה והשאיר את ההחלטה לשיקול דעתו של בית המשפט.

שאלות משפטיות:

השאלות המרכזיות שהובאו להכרעת בית המשפט היו:

האם מצבו של המנוח תואם את תנאי סעיף 23 לחוק הירושה: בית המשפט נדרש לבחון את המצב לאור החלופות בסעיף 23, המתארות את הקריטריונים להכרה בצוואה בעל פה: “על המצווה להיות בעת אמירת הצוואה ‘שכיב מרע’ או ‘מי שרואה עצמו… מול פני המוות’, ומתקיימים התנאים הנוספים בצוואה מסוג זה”​.

תחולת סעיף 35 לחוק הירושה: המשיב טען כי יש לבטל את הצוואה כיוון שהמבקשת הייתה נוכחת במעמד עריכתה, אך בית המשפט דחה זאת, בקובעו כי הסעיף אינו חל במקרה זה של צוואה בעל פה: “סעיף 35 לחוק הירושה… מחריג עצמו מצוואה בעל-פה, ולכן אין הוראה זו חלה בענייננו”​.

כבוד בית המשפט התייחס בנוסף לפסיקה ובכללה:

• ע”א 436/01 רכאב נ’ רכאב, פ”ד נח(6) 913: פסק דין זה עוסק בפרשנות סעיף 23 לחוק הירושה לגבי צוואה בעל פה. בית המשפט העליון מבהיר את התנאים להכרה בצוואת שכיב מרע, כולל הצורך במצב רפואי קריטי או תחושה של המנוח כי מותו קרוב. פסק הדין מדגיש את חשיבות ההוכחה שהמצווה היה “שכיב מרע” או “ראה עצמו מול פני המוות”, ואת הדרישות שהאמונה תהיה מוצדקת בנסיבות.
• ע”א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ’ זוהיר ברגות נצרת (ניתן ב-4.10.2006): פסק דין זה מפרט את חמשת התנאים ההכרחיים להכרה בצוואה בעל פה בהתאם לסעיף 23. בית המשפט מדגיש את הצורך בעמידה בתנאים אלה: היות המצווה במצב רפואי מתאים, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים, רישום זיכרון הדברים, חתימתו והפקדתו בבית המשפט בסמוך לאירוע. פסק דין זה מתווה את הסטנדרט לבחינת תקפותה של צוואת שכיב מרע.

בסופו של יום כבוד בית המשפט בחן את המסמכים הרפואיים, שמוכיחים את מצבו הסופני של המנוח, והגיע למסקנה כי הוא היה “שכיב מרע” במעמד הצוואה. כן נקבע כי התקיימו כל יתר התנאים בצוואת שכיב מרע: “שוכנעתי כי במעמד הצוואה היה המנוח ‘שכיב מרע’. לראיה כי הלך לעולמו חמישה ימים לאחר מעמד הצוואה… מחלת הסרטן ממנה סבל היתה בשלב מתקדם”​.

החלטה: “על בסיס המפורט לעיל, אני קובעת שהתקיימו התנאים הנקובים בדין להכרה בצוואת המנוח בעל-פה… אני נעתרת לבקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח שניתנה בעל-פה כנקוב בזיכרון הדברים”​.

יאמר בזהירות כי החלטה זו מבהירה ומדגישה את האפשרות לבצע צוואה בעל פה בנסיבות של מצב סופני, ומפרטת כיצד יש להפעיל את סעיף 23 לחוק הירושה. זאת תוך חיזוק ההכרה בזכות לבצע צוואה בעל פה כשהנסיבות מצדיקות זאת.

_________________________________________

ת”ע 23061-04-24 אלמונית נ’ האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון, בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, השופטת לירון זרבל-קדשאי, 17.10.2024.

המאמר נכתב למטרות מידע בלבד ואין לראות בו ייעוץ מקצועי, ו/או המלצה ו/או ייעוץ משפטי מכל סוג שהוא. למרות המאמצים לספק מידע מדויק ועדכני, ייתכן וחלק מהפרטים ישתנו עם הזמן או יתעדכנו לאור שינויי פסיקה. הקוראים מוזמנים לבצע מחקר נוסף או לפנות לאנשי מקצוע בתחום לצורך קבלת ייעוץ מותאם אישית. הכותב ו/או האתר אינם אחראים לשום נזק שייגרם כתוצאה מהסתמכות על התכנים במאמר זה.

ט.ל.ח