אינספור מחלוקות ומריבות מתעוררות סביב פרידה וגירושין. משמורת ילדים ורכוש והסדרי ראיה וצווי עיכוב ובקשות לשינוי ותגובות לבקשות ותגובה לתגובה וגם כשנדמה שכבר הכל נגמר – אז לא באמת נגמר. מוזמנים להכיר מחלוקת נוספת שהגיעה לפתחו של בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו בפני כבוד השופט ארז שני, שעניינה סוגיית רילוקיישן של כלבתם של בני זוג שנפרדו השוהה ב"משמורת משותפת" – "סו קולד". הצדדים נפרדו בשנת 2016 והסדרי הראיה הלא מוגדרים היו סופי שבוע אצל התובע וימי השבוע אצל הנתבעת.

הכל זרם על מי מנוחות עד ש… מתאר כבוד השופט ארז שני בפסק דין ארוך ומנומק להפליא, "דברים התגלגלו להם כפי שהם, ומבלי שמי מהצדדים ימצא צורך להסדיר בכתב את הסוגיה, עד אשר בחרה הנתבעת כי זכותה להודיע לתובע שבכוונתה לנסוע, לפחות לתקופה ממושכת ל….. על-מנת להשלים לימודיה וליטול עמה את הכלבה…"

"טובת הכלבה" נידונה אף היא ונקודת המבט של כב' השופט שני היתה מעניינת, "אין אני מחדש דבר שכן, כבר בתמ"ש (ת.א) 32405/01 סבר כבוד השופט שוחט כתוארו דאז, כי אין לראות בבעל חי קניין גרידא. למעשה, גישתו של כבוד השופט שוחט, שם, היא בבחינת "סמן ימני" להתחשבות בצרכיו וטובתו של בעל החיים. אלא מאי, שבעניין שלפניי, כפי שהודתה בהגינותה גם באת כוח הנתבעת, אין שום עניין של טובת הכלבה. שני הצדדים אוהבים מאוד את הכלבה ויכול אפילו והאדם הסביר יאמר שהם אוהבים את הכלבה רב מכפי שהיה אוהב את כלבו אדם סביר…".

פסק הדין מתקדם מכאן למסע בין מחשבות ומילים ומביא באופן רגיש וענייני את הסוגייה המסתעפת לכיווני מחשבה ייחודיים ומעוררי מחשבה, הקשורים בין היתר לפסיקות קודמות בנושא, וכך מתייחס כב' השופט שני לפסיקה בנושא, "דומני שמי שאינו רוצה לטרוח בפסיקה ואין הרבה כזו, טוב יעשה אם יקרא את פסק דינו של כבוד השופט פליקס גורודצקי מבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (תלה"מ 57065-04-19 אשר ניתן ביום 25.06.2020) ובו תמצא אזכור של כלל הפסיקה הקיימת לעניין הסוגיה שבפניי.

פסק-הדין אזכר, בין השאר, את פסק דינו של כבוד השופט נאמן (תמ"ש 24585-11-09), שם נקבע כי כלב נשלט על-ידי דיני הקניין. ואולם, אנו יודעים כי להבדיל מקניינים "רגילים" לבעלי חיים זכויות שבחוק. הם אמנם אינם אישיות משפטית וכבר אמרתי שלא תישמע תובענה הנוגעת לבעל חיים משל ילד היה, לעניין משמורתו או טובתו במובן רחב ההיקף של הדברים ואולם, כאמור, לבעל חיים זכויות שלא לסבול סבל גופני או נפשי, שלא יהיה הוא נושא להתעמרות או התעללות, שהמנהג בו יהא בדרך הומאנית וכו'. מעטים הם הדברים שיש לגביהם ידיעה שיפוטית, אולם נדמה לי שברור לכולם כי לחייבת מחמד גם רגשות ולא רק אינסטינקטים וחלק מטובתה נוגע גם בראייתה כמשהו שהוא נעלה הרבה יותר על חפץ גרידא. אין אני מחדש דבר שכן, כבר בתמ"ש (ת.א) 32405/01 סבר כבוד השופט שוחט כתוארו דאז, כי אין לראות בבעל חי קניין גרידא. למעשה, גישתו של כבוד השופט שוחט, שם, היא בבחינת "סמן ימני" להתחשבות בצרכיו וטובתו של בעל החיים". וכך בפסק דין הנפרס על  31 עמודים הופך כב' השופט ארז כל אבן בדרך אל ההחלטה כדלקמן:

"סוף דבר: סבור אני, כאמור, שנכרת בין הצדדים חוזה לחלופת ההנאה בכלבה. ברור שאם תיסע הנתבעת, אשר נסעה לחוץ לארץ בעבר עם הכלבה מבלי להיוועץ בתובע ונסעה לחוץ לארץ בלי הכלבה, להשלמת לימודיה בחו"ל – ינותק הקשר שבין התובע לבין הכלבה. לצערנו תוחלת החיים של חיות המחמד שלנו קצרה היא. לאור גילה של הכלבה ועד אשר תשלים הנתבעת לימודיה, איש לא יכול לתקוע לידי התובע אפילו שיראה את הכלבה בעוד מספר שנים. מובן שאיש אינו מתכוון לנתק את קשריה של הנתבעת עם הכלבה. רוצה לנסוע לחוץ לארץ בלי הכלבה? לו תבורך; רוצה להשלים לימודיה בארץ במידת האפשר ולהותיר את ההסדר אשר נהג בין הצדדים על כנו – לו תבורך. אלא שתפיסתה של הנתבעת ולפיה היא רשאית בנסיבות הקיימות לומר לתובע "ה… עשה את שלו, ה… יכול ללכת" אינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הנוהגים  אצלנו – לאמור התנהלותה של הנתבעת לעניין זה אינה עולה בקנה אחד עם זכויות הקניין בכלבה, היא אינה עולה גם בקנה אחד עם חובת ההגינות הקיימת ביחסים בין בני אדם.

בהינתן העובדה שבית המשפט ישמח אם הנתבעת תשלים לימודיה, הצעתי לצדדים באין פתרון אחר להתמחר. אלא שפתרון זה לא קיים לבית המשפט ללא הסכמת הצדדים. הואיל וכך אני קובע כי הכלבה היא משותפת לצדדים. זמני השהות אותם קבעתי בהחלטת הביניים ימשיכו ויעמדו בתוקפם. אין אני מתכוון לקבוע דבר מה מעבר לכך, זולת באשר לשאלת ההוצאות. שני הצדדים סוברים שההוצאות צריכות לעמוד על סך של כ- 50,000 ₪. דעתי אינה כדעתם. בדבר נוסף השתכנעתי והוא באהבתם האינסופית של הצדדים לכלבה ואהבה זו "פורטת על מיתרי ליבי" – לו יסולח לי. הואיל וכך התובענה מתקבלת כאמור לעיל. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 10,000 ₪. מאליו ברור כי הנתבעת אינה רשאית להוציא את הכלבה מגבולות ישראל, בלא הסכמה מפורשת בכתב של התובע".

בית משפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו

לפני כבוד השופט ארז שני

תלה"מ 44897-06-20 ג. נ' כ. 

23 אוגוסט 2020