בית המשפט העליון (הנשיאה א’ חיות, המשנה לנשיאה ח’ מלצר והשופט נ’ הנדל) פסק היום כי סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה והשומרון) (מס’ 59), תשכ”ז-1967 קובע הסדר של “מעין תקנת שוק במקרקעין” באזור יהודה והשומרון כך שבהתקיים התנאים הקבועים בצו, ניתן להכיר בעסקאות שנעשו עם הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש, אם הן נעשו בתום לב בנכס
שהממונה חשב בשעת העסקה לרכוש ממשלתי, אף אם בדיעבד התברר כי טעה. זאת, בהבדלים המתחייבים מן המצב המשפטי הייחודי באזור יהודה ושומרון, שבעטיים סעיף 5 לצו אינו מעביר את זכות הבעלות בנכסים, אלא זכויות פחותות מכך בהתאם לעסקה הרלוונטית, וכי בכל מקרה מדובר בהעברה זמנית בלבד, שתפקע, לכל המאוחר, עם סיום התפיסה הלוחמתית באזור. כמו כן נקבע בדעת הרוב כי יש לפרש את הוראות סעיף 5 לצו בדווקנות, ולצמצם את תחולתו ולא להרחיבה. זאת, בהינתן העיקרון הכללי שנקבע בפסיקה לפיו הפגיעה החמורה בקניין הגלומה בהסדר מסוג “תקנת שוק”, מחייבת משנה זהירות וביתר שאת כך בהינתן העובדה כי סעיף 5 חל על שטח המוחזק בתפיסה לוחמתית, אשר לגביו מוטלת על המפקד הצבאי החובה להגן על קניינה של האוכלוסייה באזור.
באשר למקרה הפרטני אשר נדון בפסק הדין הנוגע ליישוב “מצפה כרמים”, קבע בית המשפט, בדעת רוב (הנשיאה א’ חיות והמשנה לנשיאה ח’ מלצר, כנגד דעתו החולקת של השופט נ’ הנדל), כי התנאים לתחולת סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי אינם מתקיימים במקרה דנן. זאת, משום שבנסיבות המקרה קיימים קשיים ביחס לכל אחד מהתנאים המנויים בסעיף 5 לצו, לא כל שכן ביחס למשקלם המצטבר של קשיים אלה. בית המשפט התמקד במיוחד בדרישת תום הלב וקבע כי הממונה על הרכוש הממשלתי באזור יהודה ושומרון – כמעביר הזכות במקרקעין – לא צלח את מבחן תום הלב, משום שעצם את עיניו מלראות את סימני האזהרה המרובים שהיו בפניו לאורך שנים רבות, ובכלל זה העובדה שהיישוב הוקם על מקרקעין מוסדרים הרשומים בבעלות פרטית של פלסטינים. כמו כן קבע בית המשפט כי גם ההסתדרות הציונית – רוכשת הזכות בענייננו – אשר נטלה חלק בתכנון ההנחיות החלות על השטח, אינה עומדת בדרישת תום הלב, החלה גם עליה לסעיף 5 לצו.
על כן, הורה בית המשפט על הפסקת כל פעילות בנייה והכשרת קרקע בחלקות 13 ו-23 בגוש מספר 19 באדמות הכפר דיר ג’ריר, על מניעת הקמת מבנים בלתי חוקיים במקום ועל פינויים של המבנים הקיימים המצויים בחלקות שעמדו במוקד הדיון ואשר נבנו שלא כדין. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי במקרה דנן חלק גדול מהאחריות לתוצאה הקשה והכואבת מבחינת תושבי “מצפה כרמים” מוטל על המדינה ועל התנהלות הגורמים הרלוונטיים בה הן בזמן אמת והן במהלך ניהול ההליכים השונים בעניין מצפה כרמים בבית המשפט. בנסיבות אלה הורה בית המשפט כי פינוי המבנים יתבצע רק לאחר שיימצא למחזיקים, בתוך 36 חודשים מיום מתן פסק הדין, מענה חלופי ראוי והולם בדרך של הקצאת קרקע חלופית על אדמות מדינה והקמת מבנים חליפיים או העתקת המבנים הקיימים לקרקע החלופית.
השופט נ’ הנדל, בדעת מיעוט, הדגיש כי (מעין) תקנת שוק נועדה להתמודד עם “תאונה משפטית”. לגישת השופט נ’ הנדל יש לפרש את דרישת תום הלב בתקנת השוק על פי לשונו ותכליתו של סעיף 5 לצו, תוך הכרה בכך שהממונה ממלא תפקיד על פי דין. במקרה דנן סבר השופט נ’ הנדל כי מתקיימים תנאיו של סעיף 5 לצו, לנוכח הנסיבות העובדתיות והמשפטיות והבדיקות שנעשו. על כן, כך לגישת השופט נ’ הנדל, יש לדחות הן את הערעור הן את העתירה.
——————————————————–
בית המשפט העליון, הרכב בראשות הנשיאה א’ חיות: פסק דין בעניין היישוב “מצפה כרמים” (בג”ץ 953/11 וע”א 7668/18) – תקציר פסה”ד דוברות הרשות השופטת.
