זה התחיל בסיפור אהבה בין גבר לאשה, שהבשיל כמעט לכדי חתונה אך נגמר זמן קצר לפניה. מסיפור האהבה הזה נולד ילד שנרשם במרשם האוכלוסין כבנו של האב, אך נשא רק את שם משפחתה של האם. לימים נישא האב ונולדו לו שתי בנות, אך מעולם

לא ניתק את הקשר עם בנו ובהמשך לכך הגיש תביעה לבית המשפט להוספת שם משפחתו לשמו של ילדו, זאת מתוקף סמכותו לקבוע זאת. האם שהתנגדה לתביעה זו טענה כי, הוספת שם המשפחה של האב תגרום לילד לערעור זהותו, ותערים קשיים בקהילה הדתית בה מתגוררים האם ובנה. לשיטתה של האם יש להמתין עד שהילד, שהיום כבן 6, יוכל להביע דעתו ורצונו בעניין.

                                              לכל איש יש שם

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, השאיר את ההכרעה בנושא לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו. פסק הדין של כב’ השופטת אסתר ז’יטוניצקי רקובר ענייני ונשען בין היתר על פסיקה קודמת בנושא. השופטת ערכה סקירה של המסגרת הנורמטיבית לנושא. ממנה עלה כי מכוח סעיף 3 לחוק השמות, ילד מקבל מלידה את שם משפחתם של הוריו, ואם יש להוריו שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחתו של אביו, אלא אם הסכימו ההורים כי יקבל את שם המשפחה של האם. דבר זה משתנה כאשר ילד נולד לאם שאינה נשואה לאביו, במצב כזה מקבל הילד את שם משפחתה, אלא אם רצתה כי יקבל את שם אביו שהסכים לכך, וכן אילו היתה נחשבת ידועה בציבור כאשתו, וכי הסכימו על צירוף וקבלת 2 שמות המשפחה.

בנקודה זו מוסיפה השופטת לדיון פרשנות דווקנית, המצמצמת את סעיף 3 לחוק השמות, ממנה עולה כי לאם במקרה שאינה נשואה לאב, הסמכות הבלעדית בקביעת שם משפחתו של הילד, מה שעומד בסתירה לסעיף 14 ו – 17 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הקובע בתמצית כי שמירה על טובתו של הקטין היא חובת שני ההורים.

לכך מוסיף בית המשפט התייחסות של כב’ השופטת נילי מימון בתמ”ש 24281/99, לפיה פרשנות מצומצמת לסעיף 3 לחוק השמות, מהווה פגיעה בזכות האב כהורה ופוגעת בזכויותיו כהורה בכבודו כאדם. שהרי לשיטתה, הורות היא הוויה עמוקה ביותר של האדם, ומניעת הוספת שמו לשם הילד פוגעת בכבודו זה, ולכן יש לפרשו בצמצום ולמצוא דרך למנוע זאת ובכך לשמר את כבודו ומעמדו כהורה שווה לאם במובן זה.

לפיכך ממשיך בית המשפט, אין לצמצם את פירושו של סעיף 3 לחוק השמות כאמור, ויש לפרשו עם סעיף 13 לחוק השמות, המאפשר פניית האב לשינוי ולהוספת שמו לשם משפחתו של הילד. זאת ועוד, יש לפרש את סעיף 21 לחוק זה המגדיר את “ההורים כשני ההורים”, להם יש סמכות לדאגה לילד ממנה קמה סמכות לפנות לבדם לבית המשפט בבקשה לשינוי שם משפחתו של הילד.

זהות, אישיות וטובת הילד

מכאן עולה כי האב יכול לפנות בבקשה זו לבית המשפט שלו יש סכמות להורות על כך. זאת תוך בחינת טובת הילד אשר במעשה זה על פי האם תיפגם ועל פי האב זו טובתו.

בית המשפט מוסיף לדיון את קביעתו של כבוד השופט זילברג בע”א 503/60, לפיה טובת הילד היא השיקול הבלעדי הדוחה כל שיקול אחר, גם את טובת האם או האב או שניהם. עוד משתמש בית המשפט בקביעתו של השופט אהרון ברק בבג”צ 693/91, כי השם הוא חלק מאישיותו של האדם ומהווה את ה”אני החברתי” שלו ואינו רק קוד זיהוי, אלא מהווה עבורו מפתח המאפשר לו לצעוד בשבילי החברה. בית המשפט מתייחס גם לסעיף 8 באמנה בדבר זכויות הילד, ממנה עולה כי שמורה לילד הזכות לשמור על זהותו. בשלב זה מתייחס בית המשפט לטענת האב, כי הוספת שם משפחתו יטמיע בו את העובדה כי יש לו שני הורים, הנוטלים חלק בגידולו ומעורבים בו. מנגד טענה האם כי הוספה שכזו תערער את זהותו שכן כך הוא מזהה את עצמו בכל רובד חברתי, אישי ומשפחתי. זאת ועוד מתייחסת האם גם לעובדה, כי היא ובנה חיים וחברים בקהילה דתית שאינה מודעת למצבה המשפחתי, וכי הוספת שם משפחתו של האב, יגרום לו לקושי בהסתגלות.

לאור זאת הוזמן תסקיר שהמליץ על הוספת שם משפחתו של האב, זאת בשל נימוקים לפיהם בתמצית, שם המשפחה קשור לגיבוש זהות הילד באופן ישיר, ומדובר לא רק בגנים אלא גם בזיקה רגשית ובקשרים בינאישיים. בהוספת שם משפחתו של אביו תשקף את המציאות העובדתית של הילד לפיה יש לילד שני הורים שני שמות משפחה ושני בתים. דווקא גילו הצעיר של הילד יאפשר לו הסתגלות קלה יותר, ויחסוך ממנו את ההתמודדות בהחלטה זו בהמשך בגיל מבוגר יותר.

התסקיר התרשם גם מהקשר בין האב לבנו והמליץ להיעתר לבקשה. בית המשפט אימץ את מסקנות התסקיר והוסיף, כי טענת האם לפגיעה בהסתגלות אינה רלוונטית, שכן רבים מהילדים נושאים היום שני שמות משפחה ואף יותר. עובדה זו היא מציאות חייו של הילד ועימה הוא צריך להתמודד, מה שיחזק אותו. לפיכך קובעת השופטת ז’יטניצקי רקובר, שם המשפחה ישונה ויתווסף אליו שם משפחתו של אביו. כן קבעה כי בנסיבות אלו כל צד ישא בהוצאותיו.

————————————————————————

ש”ש 31165-11-13

בית משפט לענייני משפחה תל אביב –יפו