הרצח האחרון של אם את בנותיה והתאבדותה בירושלים, העלה שוב לכותרות את מקרי הרצח המזעזעים של הורים את ילדיהם. מי שנותר אחריהם לא יודע את נפשו מצער ומייסר את עצמו בשאלה, איך יכלו למנוע את הרצח הזה? האם או האב שנותרו לבד עם סימני השאלה יכול שראו את המצוקה, אבל אולי הדחיקו? לא היו ערים מספיק או חשבו שהיא תחלוף? יכול שגם עשו הכל, טיפלו, סייעו אבל לא צלח בידם לסייע לבן/בת הזוג לראות את האור.
שוב מתעוררות שאלות כמו איך אנשי המקצוע ובהם עובדים סוציאליים, פקידי סעד, רופאים לא אבחנו את המצב הנפשי הקשה בו שרוי הבעל/אשה? איך לא הוציאו את הילדים מחזקתם/ן? איך ואיך? ואין תשובות חד משמעיות וסימני השאלה רבים והתסכול נוראי וקשה מנשוא. ילדים קטנים נרצחים בידי הוריהם על לא עוול בכפם. ילדים שהאמינו באב/אם עד לרגע האחרון שלא חשבו להתגונן או לברוח מפניהם.
בחלוף הזמן סימני השאלה האלה, הופכים להיות חומר לוועדות בדיקה שממצאיה יתויקו בקלסר עב כרס שיעלה אבק באיזה מדף. הרצח הבא מעבר לפינה, זה ברור, אם נתייחס להנחת העבודה שנאמרה שלא לייחוס במהלך הכנת הכתבה, לפיה גם איש מקצוע המיומן ביותר, לא יכול לפעמים לנבא התנהגות מפלצתית כזו מראש. לפיכך, מעשי רצח כאלה קרו ועוד יקרו.
אוייב מבית
העובדה שילדים חשים מוגנים בבית שלהם, ובמקום הכי בטוח ומוגן שלהם נרצחים על ידי הוריהם היא מפלצתית. פרופ' דני גימשי, תת ניצב בדימוס, ראש המחלקה לקרימינולוגיה המסלול האקדמי המכללה למינהל ראשון מתייחס לנושא בכמה רמות, "המחקרים מצביעים על זה שמצבים בהם בן משפחה קרוב רוצח בן משפחה אחר, נובעים בדרך כלל משילוב של שלושה דברים שאולי כרוכים זה בזה ובהם מצב של אישיות לא יציבה מעורערת לאו דווקא חולת נפש, יחד עם תחושה של מבוי סתום שאין לי לאן להמשיך.
הדבר השלישי שזה אולי די מייחד את מה שקורה היום בחברה הישראלית, הוא שהתקשורת המסקרת את המקרים הללו ומציגה אותם כ'טרגדיה', לדעתי יש הבדל אם מציגים משהו בתור טרגדיה או בתור רצח".
תסביר בבקשה…
"ברמה היותר רחבה זה לא נדיר למרות הזעזוע שכולנו חווים, שבני משפחה הורגים אחד את השני לא בקרב בני אדם ולא בקרב בעלי חיים. בדרך כלל למעשים האלה יש מעין סלחנות יתר בחברה. התחושה שאין כאן גילוי חד-חד ערכי זה לא רק בחברה ובתקשורת אלא גם פסקי הדין, רצח היה מאסר עולם. בשנים האחרונות יש עונש מופחת וברגע שהתחיל תהליך כזה של עונש מופחת, במקרים מסויימים יש הבנה כלפי רצח בתוך המשפחה".
ואותם הורים מודעים בכלל לדעתך למצב?
"לדעתי נוצר תהליך אצל אדם שהולך לבצע את המעשה הזה, שבו אין לו תחושה שהוא עושה את המעשה הכי שלילי הכי נוראי שיש בעולם. באישיות המעורערת הזו נכנסים תכנים של אני עושה טובה, אני מונע מהם להיות חשופים לכל הרוע בעולם שאני חוויתי ואני חוסך את זה מהם".
איך למנוע את הרצח הבא?
"אי אפשר להטיל את האחריות הכוללנית על המוסדות, שאם היו עושים א' ב' ג' זה לא היה קורה. הרשויות יכולות לסייע לא למנוע. הן יכולות להיות קשובים לתמרורי אזהרה אדומים אבל לא מספיק להיות קשוב אלא גם לדעת איך מגיעים אל האנשים במצוקה. הן יכולות לצמצם את הסיכוי שזה יצא לפועל".
למשל…?
"העובדים המקצועיים וגם המשפחה יכולים ליצור סדקים בחומה הזאת, ולהאיר את החושך שהאדם נמצא בו – התיאור 'רואה שחורות' לא תלוש ממציאות. לאותו הורה באמת שחור בעיניים – הכל שחור. בטיפול נכון אפשר להציע אלטרנטיבות של עשיה".
אתה יכול להציע מענה אופרטיבי?
"ברוב המקרים אפשר לזהות, אבל דרושות מערכות מיומנות, כמו לדוגמא בית פתוח, כזה שהצענו כשהייתי ראש השיטור הקהילתי בירושלים, שבו יושבים נציגים של רוב הגורמים שיש להם מה לומר במצבים כאלה שיושבים שם קבוע וכשיש חוכמת המונים מקצועית, יש מענה לאנשים. שנחוץ להם סיוע ממשי ומידי".
אפשר לומר שיש חלחול של המצב במדינה באופן כללי למעשי רצח כאלה?
יש כאן שילוב של הגורמים. בתקשורת מדברים על האליטות, על אדם נשך כלב וזה הפך להיות חלק משגרת חיינו. חולשת הממשל שלנו וחוסר האכפתיות באופן כללי בלי להתייחס להיבט פוליטי, אלא בכל מה שקשור לנושאים אזרחיים לא מובנת. אנחנו נמצאים בשלב כזה במדינה שראש הממשלה ובכירים אחרים בה, עסוקים בהישרדות בחקירות או בקישוש קולות ודברים כמו מצוקה של אנשים לא נחשבת".
