אפשר לאהוב את רן שריג, אפשר לא לאהוב אותו, אפשר לומר הרבה על המשחק שלו, (חושבת שהוא טוב), אבל אי אפשר להישאר אדיש לסדרה “מסובך”, שיצר בכיכובו. כל פרק הופך את הבטן, גורם להזדהות של כל מי שעבר תהליך גירושין ומנסה להמשיך לחיות את החיים אבל עכשיו בשני בתים, עם עוד נפשות שנכנסות לחייו בדלת הזו שנפתחה. הסדרה מטלטלת באותנטיות שלה, במורכבות הזו של תהליך גירושין ובמחיר המטורף! שמשלמים כל – אבל כל! הנפשות הפועלות במשחק הזה שקוראים לו ‘החיים שאחרי’ – אחרי הגירושין, אחרי המהפך, אחרי הכל, שכבר נדמה שהנה הכל נגמר, אני מתחיל פרק ב’ או ג’ בדיוק אז הכאוס רק מתחיל.
אין מה לעשות – כמו שיש חתונות יהיו גם גירושין. אומרים אחד מתוך שלושה זוגות מתגרשים? אולי הסטטיסטיקה השתנתה כבר, אבל בכל מקרה כאשר מדובר במקרה שלך זה אחד מתוך אחד.
אז נכון, יש גם גירושים טובים. קוראים לזה גירושין בהסכמה. עדיין, הסכמה או לא הסכמה הקשיים אדירים. פרק ב’ מזמן אליו מורכבות ומצבים שרק מי שחווה אותם כמו רן שריג, שהמוח שלו לדעתי, עובד ברמת זיקוק וירידה לפרטים של מערכות יחסים השמורה, שוב לדעתי, רק לוודי אלן, יכול להביאם מזוקקים, בלי פילטרים בכלל. בלי לעשות הנחות לצופים, לילדים של הצופים, להורים שלהם ולעוד ועוד מעגלים שקשורים לגירושין האלה.
לא אתייחס לביקורות שנכתבו על הסדרה משום המאמר הזה עוסק בחשיבות שלה באופן כללי, בהצפה של החיים בצל הגירושין של כל הנפשות הפועלות, ובאופן בו רן שריג המוכשר והרגיש שם את הדברים על השולחן. גירושין זה רע. גם אם הם טובים, גם אם הם בהסכמה. לא תשכנעו אותי. נכון גם לחיות בסבל זה רע, אבל הסדרה היא על גירושין וכל מה שזה אומר ולכן אתייחס כאן.
בהיותי בוגרת של 7 הפרקים, חושבת שחסרה בה דמות של מגשר/ת, וסליחה אם פספסתי במהלך הצפייה דמות כזו. מגשר צריך להיות שם בחיים שלפני הגירושין, במהלכו והרבה אחריו. נכון להיעזר בהליך גישורי זו בחירה שצריכים לרצות בה שני הצדדים, נכון לפעמים הסיבות לגירושין הן כאלה שרק עורך דין יכול אולי לפתור בשל הקיטוב שנוצר. נכון, גישור זה רצון לגשר בין הצדדים שלא תמיד קיים. כן, זה גם עולה כסף ולא מובטחת הצלחה, וזו השקעה לכל הדעות. לא כולם רוצים, יכולים, מסוגלים לחוות תהליך גישורי. אבל היי, הליך באמצעות עורך דין לא עולה כסף וזמן ואנרגיות? אני למדתי שבסופר מרקט הזה שקוראים לו ‘הבחירות שלנו’, תמיד נשלם ביציאה את המחיר, בחרנו להתגרש? נשלם. בחרנו להתגרש באמצעות הליך גישור? נשלם גם, ללא הליך גישור, נשלם אולי יותר. בחרנו לא להתגרש נשלם גם. השאלה היא איזה מחיר אנחנו רוצים לשלם והאם אפשר לעשות קצת הנחות. להפחית את הפגיעה, לנרמל את המצב, לשמור על הילדים שלנו ועל עצמינו, לא להגיע לכאוס כפי שמגיע אליו שריג שלא אגזים לדעתי אם אומר, המייצג אלפי משפחות, הורים וילדים שחוו גירושין.
חושבת שהגישור, ככל שהוא כמובן טוב ומקצועי ומעצים ומגיע מרצון של הזוג, הוא פשוט חובה! לא רק בהליך עצמו, הרבה אחריו. מישהו חייב לתווך בין שני האנשים האלה שהיו פעם בעל ואשה ועכשיו לא רוצים יותר בקשר הזה. הם אהבו פעם אחד את השני והביאו לעולם ילדים שאין מה לעשות – אבל אין מה לעשות משלמים מחירים. טוב – אני לא מדברת על הילדים שחוו גירושין טובים ‘סו קולד’, ולא מדברת על אלו שחיים בבתים בלתי אפשריים, שרק פרידה תציל אותם. לא מדברת על אלה. לא אומרת גם מילה על הבחירה של הזוגות הללו. אין בי ביקורת על ההחלטה שלהם. קטונתי! מדברת על משפחות שחוות טלטלה מתמשכת בעקבות הגירושין, מדברת על סדרה שמציפה הכל – אבל הכל באופן מזוקק, בלי פילטרים, בלי שמץ של פחד ממה יגידו, ככה, ישר לבטן ולכן נוגעת ב”עצבים” החשופים תרתי משמע של כל כך הרבה צופים/ות. הסדרה מעלה גם לא מפורשות, את הצורך בגישור בכל הנוגע להחלטות קריטיות בתהליך המטלטל הזה, מדברת על אוזן קשבת, תמיכה שחייבים להיות לכל מי שמעורב בתהליך שיודעים איך הוא מתחיל, אבל אף פעם לא יודעים איך ימשיך ואם יגמר אי פעם. “מסובך”, כבר אמרתי? חובת צפיה לכל מי שמעורב בהליך גירושין, בני זוג, מגשרים, מטפלים, עורכי דין, סטודנטים למשפטים וכל מי שרוצה לראות איך זה נראה במקרים רבים, לפחות בחלק מהסיטואציות, המוגשות לנו על המסך הקטן בלי פילטרים, בלי לעשות הנחות, בלי לצבוע בצבעים ורודים, ככה, איך שזה ולדעתי באומנות צרופה.