השוטר הטוב והשוטר הרע, תרתי משמע

גילוי נאות: שיחה עם אם יחידנית על בתה המתבגרת חשף את הקושי הבא: "אני גם האמא וגם האבא, גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע, אני צריכה לשחק את כל התפקידים. זה מעייף, אין לי כוח ועכשיו החופש הגדול. חיה בלילה ישנה ביום. סיוט".

הוידוי הזה מקבל משמעות כפולה במיוחד כשאתם מגדלים את הילד לבד, או עם סיוע "מרחוק" של ההורה האחר. "כשיש שני הורים אז הפיקוח הבלתי פורמלי על הילד הוא טוב יותר נקודה". בתור הורה יחיד או בתור זוג הורים, הפיקוח הבלתי פורמלי יעיל יותר, אם מדובר במשפחה נורמטיבית – מתפקדת. אין ספק שהפיקוח הוא טוב יותר מאשר משפחה שבה יש הורה אחד בלבד או הורים גרושים.

אתמול יצאו בני הנוער לחופשה והחגיגה מתחילה, תרתי משמע. תרבות שתיית האלכוהול גוררת אחריה מצבי אלימות שחלקם מסתיימים באסון של ממש. כשהילדים שלכם יוצאים לבילוי בערב שישי, כדאי מאוד שתתחילו לדאוג. הקלות הבלתי נסבלת של שליפת סכין, הופכת את הרחובות לפצצת זמן מתקתקת. זה יכול לקרות גם לנו.

קוד השתיקה 2

דקירות סכין, תופעה המתקשרת לא רק לנערים המוגדרים כעבריינים. יותר ויותר בני נוער ולא רק בנים מסתובבים עם סכינים ומעורבים באירועים אלימים. לא תמיד המותקפים מוכנים להודות. לעתים מתוך פחד מנקמה או מתוך רצון לסגור עניינים לבד. כך או אחרת זה לא נשמע טוב. "קוד השתיקה הינו מרכזי מאוד בקרב בני הנוער", אומר ד"ר דני גימשי, ראש החוג לקרימינולוגיה במכללה למינהל.

"חלק מהבילוי של נערים בגילי הוא לצאת לעיר, משום שאין הרבה מקומות שמאפשרים לנו להיכנס. החברים שלי ואני לא לוקחים איתנו סכינים, משום שזה לא חלק מהציוד חובה שלנו אבל ברור לנו שיש כאלה שמסתובבים עם סכינים ולא ממש כדאי לעצבן אותם. היו כבר מקרים שהייתי עד להם בהם כמעט נשלפו סכינים והייתה תחושה של איום מסביב", אומר ג', 17, הלומד באחד מבתי הספר במרכז.

אם היית עד לדקירה היית מדווח ומודיע במקרה הצורך?
"לא הייתי נשאר בכדי להעיד, אלא פשוט מדווח למשטרה ומסתלק מהמקום".
ואם מישהו מהחברים שלך היה נדקר?
"זה כבר שונה , אין לי תשובה ברורה, כשזה יקרה אני אודיע לך".

סיפורו של ד' למשל, נגמר ביד שבורה בעקבות סכסוך פנימי בינו לבין ילד אחר מכתתו ודרישה מפורשת מהוריו, לא לדווח על המקרה ולא להתערב. מה שעורר את הדילמה הברורה, האם להיענות לדרישה או לסרב לה ולדווח. עד היום, במרחק של כמה חודשים מהאירוע, לא בטוחה אימו שעשתה את הצעד הנכון. "אני חושבת שאולי כן הייתי צריכה לדווח או לפחות לדבר עם הילד הפוגע. אבל לא רציתי לפעול מאחורי גבו, וחששתי מתגובתו של בני שבפירוש דרש מאיתנו לא להתערב. כאמא יכול להיות שעשיתי טעות. טוב שהעניין הסתיים רק ביד שבורה ולא היה לו המשך, אחרת הויתור שלי היה גובה מחיר אחר".

קוד השתיקה 3

ד"ר דני גימשי, תת ניצב בדימוס, ראש המחלקה לקרימינולוגיה, המסלול האקדמי המכללה למינהל ראשון לציון, מאיר את התופעה בפן האקדמי שלה וטוען כי, "קוד השתיקה הינו מרכזי מאוד בקרב בני הנוער. ה'אחר המשמעותי' שלהם חשוב יותר ממה שההורים או

המורים שלהם מייצגים עבורם. הערך 'לא תלשין', הוא חזק יותר מכל ערך אחר. זהו ערך שמתפתח עוד בשלבים הראשונים בהתפתחות החברתית בימים הראשונים בבית הספר מול המורה שאומרת 'לספר למורה זה לא נקרא להלשין'.
ואיך הקוד הזה מחלחל הלאה לחיים?
"לטעמי ממספר סיבות: אנשים מפחדים לספר, משום שהם חוששים שבפעם הבאה יקרה להם או למשפחה שלהם משהו חמור מאד. הובס קרא לזה 'אדם לאדם זאב'. סיבה נוספת נעוצה בין היתר באוזלת ידה של המשטרה ובאובדן היכולת לאכוף את החוק. אם האזרח היה יודע שהמשטרה תגם עליו אלמנט הפחד היה קטן. ממחקר עלה כי במקומות בהם האזרחים יודעים שהמשטרה פעילה יותר אחוז הפשיעה נמוך יותר והקשר בין המשתנים היה ישיר".
תסביר בבקשה….
"לא להלשין הוא קוד התנהגותי שרווח לא רק בחברה עבריינית. גם אם אתה נורמטיבי עדיין קיים הקוד הזה. להלשין נתפס כשלילי גם אם אתה נפגעת וגם אם הצד הפוגע שלילי בעצמו. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. זוהי התנהגות נרכשת ונלמדת ותוצר של חיקוי סוכני הסוציאליזציה".
מדוע בני הנוער לא פונים להורים או מורים. היום פחות ופחות מבעבר?
"הסמכות ההורית והמורית הולכת ונחלשת. בעבר הילד היה פונה למוריו ואלה היו מדווחים להורים ולמשטרה. עכשיו כשמורה נתפס יותר כטכנאי בגרות ואינו דמות אב שמעניק ערכים ומשוחח אין סיכוי שהילדים יפנו אליו עם בעיותיהם וחששותיהם".
אם הילד הפרטי שלך היה מעורב בדקירה ומבקש ממך לא להתערב?
"כהורה הייתי מכבד את קדושת צנעת הפרט של הילד ויכול להיות שאם המקרה היה ונגמר, הייתי בודק וחוקר מה קרה. אם אני בטוח שלא יהיה לו המשך לא בטוח שאדרוש לדעת את זהות הדוקרים. אבל כקרימינולוג אני אומר לך שזה אסון לחברה. שום מערכת אכיפת חוק לא יכולה לתפקד בצורה יעילה אם האזרחים לא משתפים פעולה".

קוד השתיקה 4

משיחות רקע שערכתי עם מטפלת, עלה כי העובדה שילד נפצע באירוע אלים/תגרה עם ילד אחר/קבוצה, צריכה להדליק נורה אדומה אצל הוריו מהרגע הראשון שנודע להם על המעורבות. דרך התגובה מאוד חשובה ואף קריטית ומטבעה עשויה לקבוע את האופן בו ,יתגלגל" הארוע ואת מערכת היחסים בין ההורים לילד. ילד שהוריו יתערבו למרות בקשתו המפורשת שלא לעשות זאת, יפתח אי אמון בהם וימנע מלשתף אותם בעתיד. במקרה בו הילד מבקש במפורש מהוריו לא להתערב, מומלץ לקיים שיחה פתוחה עד כמה שניתן, בכדי להבין מה עומד מאחורי הדרישה לא להתערב ולנסות לנתב את השיחה לחשיבות שבדיווח ולתכנון משותף על דרך הפעולה.
חשיבות רבה יש גם לעוצמת הפגיעה. יד שבורה או דקירת סכין שיכולה להיגמר כמובן במוות. ברור שהאפשרות האחרונה אינה משאירה מקום לספק, יש לבדוק ולחקור את האירוע למרות התנגדות הילד, אבל לדעתי לא מומלץ לעשות זאת בלי לידע אותו על המהלך ולשתף אותו על אף הקושי הרבה שבדבר.

לסיכום אומר פרופ' גימשי, "במחזה אקדח המופיע במערכה הראשונה יורה, כך במקרה של נשיאת סכין, שמקובלת בקרב ילדים גם ילד שנחשב נורמטיבי. במהלך בילוי משולב עם שתיית אלכוהול ואוסף של בני נוער יחד, תהליך הדינמיקה הקבוצתית מתפתח כך שבשלב מסויים הסכין עלולה להישלף. סכין הופכת אותך לגבר – זמין זול לא משהו שקשה להשיג אותו – ואז יש את תרבות הסכין ומעבר לזה שהיא זמינה וחלק מגיל ההתבגרות היא חלק מהאלימות הכללית.".
יכול להיות קשר בין בטחון עצמי בעייתי של ילד לצורך בנשיאת סכין?
"בהיבט של הביטחון העצמי של הילד, מחקרים שמראים שילד במשפחה חד הורית יש לו תחושת בטחון פחות טובה, במיוחד שמתלווים לזה דברים נוספים וביניהם הרצון לגבריות".

*הכותבת הינה משפטנית ועוסקת בחינוך

*הכתבה אינה בגדר ייעוץ מקצועי ו/או טיפולי ו/או אחר.
*כל העושה שימוש אישי בעולה מהכתבה עושה זאת על אחריותו האישית בלבד.
*בכפוף לתקנון.