תרומת איברים, חוק, דת והחוקים שבלב. כך אני בוחרת לפתוח את הכתבה הזו. גילוי נאות: חתמתי על כרטיס אדי. קשה לתאר במילים את התגובות של חלק מהחברים ובני משפחה להם סיפרתי זאת. הכעס הראשוני התעורר בעקבות העובדה שלא התייעצתי או הודעתי לאף אחד לפני. אחר כך התחילו שאלות של רגש, היגיון, מיסטיקה ודת ואז גם נכנס לויכוח כוחו של החוק. החלטתי להביא את תמציתו בכתבה הבאה, עם התמקדות בנתונים, בחוק היבש ובחוקים שבלב עד כמה  שניתן החלטתי להביא את תמציתו בכתבה הבאה, עם התמקדות בנתונים, בחוק היבש ובחוקים שבלב עד כמה שניתן, שכן היריעה רחבה ורגישה.

הרגע הזה, שבו משפחה מחליטה לתרום את איבריהם של יקירם או שמקבלת פניה כזו ממתאמת ההשתלות, הוא רגע מקודש. ההחלטה בשל אילוצים רפואיים צריכה להתקבל מהר ובאופן חד משמעי. מראיון שערכתי עם מתאמת השתלות באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, עלה כי יש משפחות שרואות בתרומה חשיבות רבה והיא מסבה להם אושר הנגזר מהאפשרות להציל חיים של אחר, כיבוד רצונו של יקירם ומהעובדה המנחמת שאיבריו ימשיכו לחיות בגוף הנתרם, העיניים ימשיכו לראות והלב ימשיך לפעום.

 תרומה מהלב, תרתי משמע

אגודת אדי, הינה חלק מהמרכז הלאומי להשתלות ונוסדה על ידי משפחת בן דרור, לזכר בנם אהוד שנפטר לאחר המתנה ממושכת להשתלת כליה. חתימה על הכרטיס מהווה עדות לכך שהאדם מבקש לתרום את איבריו ולאפשר לאחרים חיים לאחר מותו. אדי דואגת להנצחת הנפטרים בדרכים שונות, כמו נטיעת עץ ואפשרות להקים באתר מצבה ליקירתם שנפטר. סיפוריהם של תורמים רבים נפרש באתר והם השאירו אחריהם עולם ומלואו. בסה”כ חתומים במאגר אדי כ – 859,939 ₪ תורמים. ניתן לומר שהם מהווים 10 אחוז מכלל תושבי מדינת ישראל.
בין יתר ניתן למצוא באתר “אדי”, חלק משמות ההרוגים שסיפור תרומתם ונסיבות מותם הגיעו אף לכותרות. חשיפת סיפורם האישי באתר לא מותיר את העין יבשה. כל אחד מהם השאיר אחריו עולם מלא תוכן ואהובים. חלק מהתורמים חתמו על כרטיס אדי והתרומה נעשתה מרצונם המלא, ואיבריהם של החלק האחר נתרם, לאחר שמשפחתם ידעה על רצונן או החליטה כי אבריהם יצילו חיים, או היו משוכנעים כי זה מה שהיו רוצים שיעשה למען הצלת חייהם של אחרים.
נושא תרומות האיברים בארץ מוסדר בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי”ג-1953 ובתקנותיו משנת התשמ”א-1981, וחוק השתלת איברים התשס”ח 2008, וחוק מוות מוחי נשימתי 2008. מנתוני אדי עולה כי, שנת 2015 נרשמה כשנת שיא מבחינת המרכז הלאומי להשתלות איברים. עוד עולה מהנתונים שמפרסמת אדי, כי 60 אחוז ממשפחות הנפטרים נתנו את הסכמתם לתרום איבריהם לאחר שנקבע כי לקו במוות מוחי נשימתי, מצב המאפשר קצירת איברים. כמו כן עולה כי מתוך 129 פניות למשפחות שאצל יקירן נקבע מוות מוחי נשימתי התקבלו 77 הסכמות.
מחוק האנטומיה והפיזיולוגיה תשי”ג 1953סעיף 6 עולה כי, אם השאיר בני משפחה, איבריו לא ייתרמו ללא הסכמתם. אפילו אם הביע אדם את רצונו עוד בחייו לתרום את איבריו, עדיין נתונה ההסכמה לתרומת איבריו בידי משפחתו. אם אין לנפטר בני משפחה ניתן לעשות זאת רק אם הביע עוד בחייו את הסכמתו לכך. עם זאת מכוח סעיף 6 א. (ג), עולה כי “אם הסכים אדם שגווייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן-משפחה”.
חשוב לציין עוד את ההגדרה למוות מוחי המפורטת באתר אדי, “מות המוח מוגדר כאיבוד כל תפקודי המוח באופן בלתי הפיך, הן תפקודי גזע המוח והן תפקודי המוח כולו. אדם במצב של מוות מוחי מחובר למכשיר הנשמה ולאביזרי ניטור באמצעותם מתקבלים נתונים על קצב פעימות הלב, ערכי הדופק ולחץ הדם. צבע העור וטמפרטורת הגוף של אדם במצב של מוות מוחי דומים לאלה של אדם חולה, מחוסר הכרה או ישן. מצב זה, בו הטיפול הנשמתי והתרופות מחזיקים באופן מלאכותי את איברי הגוף חיים, יכול להימשך בממוצע כ-48 שעות. לאחר מכן מערכות הגוף קורסות ומופיע דום לב, מצב בו כבר לא ניתן לקחת איברים להשתלה (פרט לכליות אותן ניתן להציל עד כ-40 דקות מרגע דום הלב). בני משפחה העומדים ליד מיטת יקירם אינם יכולים להבחין בשינוי חיצוני במצבו – ‘לפני’ קביעת מות המוח ו’לאחר’ קביעת מות המוח”.
הבעת ההסכמה לתרומת איברים נעשית באמצעות חתימה על כרטיס “אדי”, עליו יכול לחתום כל תושב ישראל מעל גיל 21. אם קטין חותם על כרטיס אדי ולמרבה הצער נפטר בעודו קטין ההתייחסות אליו תהיה כאל נפטר שלא נתן את הסכמתו לתרומת אבריו.
הדילמה העולה בכתבה זו היא האם העובדה שאדם הסכים בחייו לתרומת איברים מבטיחה לו שאכן איבריו אכן יתרמו?

על תרומת איברים, משפט ומה שביניהם

עו”ד מאיר ברודר, יועץ משפטי במשרד הבריאות ויועץ משפטי של המרכז הלאומי להשתלות, “החוק קובע שהסכמתו של אדם בחייו לתרום את איבריו, גוברת על כל התנגדות של בני המשפחה. אלא שהחוק הזה בחיי המעשה הוא לא ישים ולא אפשרי במידה והמשפחה מביעה את התנגדותה. זה לא אנושי ולא אפשרי ליטול אברים בניגוד להסכמת המשפחה, רק בשל הטענה שהחוק מאפשר זאת”.
מה עושים בכל זאת בכדי לנסות לכבד את רצונו ולקבל את הסכמת המשפחה?
“אם מתרחשת סיטואציה שבה אדם נמצא במוות מוחי, בודקים ורואים האם הוא נתן את הסכמתו בחייו באמצעות חתימה על כרטיס אדי, ומבקשים מהמשפחה את הסכמתה. לרוב כאשר המשפחה שומעת שיקירם חתם על כרטיס אדי, הם נותנים את הסכמתם שכן הם מעוניינים לכבד את רצון הנפטר. אך כאמור במידה והם מסרבים, לא יעלה על הדעת שהדבר יעשה ללא הסכמתם, רק בהסתמך על החתימה על כרטיס אדי ובטענה שהחוק מאפשר זאת”.
השיח נעשה בשעה מאוד קריטית בחיי המשפחה
“לכן כדי למנוע את המצבים האלה, אנחנו יוצרים שיח עם המשפחות וברגע שמתאמת ההשתלות מציגה להם את כל התמונה, התהליך עשוי להתאפשר. במיוחד כאשר מחדדים למשפחות את חשיבות התרומה ואנו מעוניינים בשיתוף הפעולה שלהם ואת הסכמתם. השיח הנ”ל יוצר דינמיקה אחרת. כשאתה נותן להם את האפשרות להיות שותפים למהלך – אתה לא מייצר התנגדויות. קיים חשש שמתן אפשרות לנטילת איברים למרות התנגדות בני המשפחה, תרתיע אנשים רבים מלחתום על הסכמה לתרומת איברים. לטעמנו, נוהג זה הינו ראוי ונכון ולא מביא להפחתה של מספר ההסכמות והתרומות, אלא להיפך, שכן בשל הידיעה אודות פניה לבני המשפחה פוחת החשש מפני חתימה על כרטיס אדי.                                                                                                                                                                                                מה החשיבות בחתימה על כרטיס אדי, אם המשפחה היא זו שמחליטה ברגע האמת?
“לחתימה על כרטיס אדי יש חשיבות מכרעת, שכן למשפחות בשעות הקשות האלו קל יותר לקבל החלטה על הסכמה לתרומת אברים, כאשר הן יודעות מה היו רצון יקיריהן וברוב המוחלט של המקרים, הם רוצים לכבד את רצונו ורואים בהסכמתן כמעין “צוואה”. מאז הקמת המרכז להשתלות והליך ההחתמה על כרטיס אדי, אנו מכירים רק מספר מקרים בודדים בהם המשפחה הביעה התנגדות חרף ההסכמה של הנפטר. המקרה הראשון היה במקרה של מוות בתאונת דרכים של אדם שנהרג ונמצא כי חתם על כרטיס אדי אך משפחתו התנגדה. מקרה נוסף היה סיפורה של אשה שבעלה נפטר ונמצא כי חתם על כרטיס אדי, אך אשתו חששה שלחצה והכריחה את בעלה לחתום על כרטיס אדי, ולימים כשנפטר הרגישה שההסכמה שלו לא היתה הסכמה מדעת ונעשתה בשל הלחץ שלה לחתום. למעט המקרים הללו לא היו עוד מקרים, משום שהמשפחות מבקשות לכבד את רצון יקירן”.

מה מקובל בעולם בהקשר זה?
“בעניין זה אציין, כי הפרקטיקה הקיימת בארץ לפנות בכל מקרה למשפחה ולקבל את הסכמתה או את התנגדותה, נוהגת למעשה

בחלק מהמדינות בעולם (ספרד, ניו–זילנד, אוסטרליה, בלגיה וכו’) על- אף העובדה שבמדינות אלו נוהגת השיטה של “חזקת הסכמה” (presumed consent) . תמצית השיטה הינה- גופתו של כל אדם הנפטר בבית החולים, עוברת באופן אוטומטי לרשויות המדינה/ לבתי החולים. הרופאים רשאים על פי החוק, להוציא מאיברי הגופה איברים לצורכי ריפוי ובעיקר לצורך השתלות. ההנחה שעומדת מאחורי שיטה זאת היא, שאדם שלא הביע בחייו באופן אקטיבי (בדרך כלל במרשם מרכזי של המדינה ), התנגדות לכך שישתמשו באבריו לאחר מותו, קיימת הנחה מכוח החוק כי הוא הסכים לכך. באותן מדינות השתרש נוהג כי למרות שלא נמצא סירוב רשום, פונה הצוות הרפואי למשפחה לקבל את עמדתה וככל שהמשפחה מתנגדת לא נוטלים את האברים. נראה כי גם במדינות אלו הגיעו לכלל מסקנה, כי לא יהיה זה נכון להתעלם מהמשפחה ומרצונה ורגישותה ביחס למנוח, ולא ניתן ליטול מהם את הזכות בהחלטה מה יעשה בגופו של יקירם.
גישה זו מבוססת על השקפת עולם תרבותית וחברתית הגוברת על הוראות החוק היבשות ככתבן וכלשונן שכן כפי שפרטתי לעיל, הנוהג לפנות למשפחות קיים אף באותן מדינות שאין כל חובה חוקית לכך ובכל זאת, כמדיניות ציבורית נאותה הוחלט על פניה למשפחה על מנת לקבל את הסכמתן או למנוע התנגדות מצדן”.
היכן רצון הנפטר במקרה של אי חתימה ורצון המשפחה לתרום. יכול שהוא כלל לא רצה זאת?
“כאמור כאשר יש הסכמה לתרומה וחתימה למשפחה הרבה יותר קל ופותר למשפחה הרבה לבטים וכאבים. ב – 99.9 אחוז המשפחות מכבדות וקל להן לקבל החלטה, כי לרוב בני המשפחה רוצים לכבד את רצונו. כשאין הסכמה מראש של האדם לתרום איבריו, שיקול הדעת הוא בלעדי של בני המשפחה, ולמעשה מבקשים מבני המשפחה להיכנס לנעליו של הנפטר ולקבל את הסכמתו המשוערת. כשאין הסכמה כזאת אחוז המשפחות שמסכימות עומד על 60 אחוז. אנחנו במגמת עליה בשיעור ההסכמות אף שעדיין זהו שיעור נמוך יחסית למדינות האחרות והשאיפה שלנו להגיע לשיעור הסכמות של 80-90 אחוז. היה ונגיע לשיעור הסכמות כזה, נמצא מזור לחולים רבים הממתנים להשתלה ומייחלים לתרומות אברים שתביא לריפוים.
מה מהווה חסם מרכזי בהסכמת משפחה לתרומת איברים או לחתימה מראש על כרטיס אדי?
“אנחנו מנתחים את הסיבות להיעדר ההסכמה ומוצאים שהחסמים הם יותר בפן הרגשי/ אמונות תפלות וכמובן שקיים חסם מרכזי מאוד – הדת”.

דת ותרומת איברים

מאתר אדי עולה כי, “במהלך שנות ה-70 וה-80 אומצו קריטריונים ונהלים לקביעת מות המוח במספר רב של מדינות. בחלק מהן כמו בישראל עוגנו קריטריונים אלה בחוק ובאחרות, בתקנות המשרד הממשלתי האחראי לבריאות הציבור. ב-1968 נכתב מסמך ראשון של מנכ”ל משרד הבריאות בישראל אל מנהלי בתי-חולים, רופאים כירורגים ורופאים ביחידות השתלה, האומר כי בכל מקרה של תרומה יש לנהוג לפי הכללים, העקרונות והקריטריונים שנידונו ונקבעו בזירה הבינלאומית. הליך קביעת מות המוח בישראל מתבסס על בדיקה מכשירנית המעידה על העדר פעילות מוחית ואבחנה קלינית הנעשית בקפדנות ולפי קריטריונים מדויקים, על ידי שני רופאים מומחים במקצועם ואשר עברו הכשרה ייעודית לכך. ההנחיות הדקדקניות לקביעת המוות מעוגנות בחוק ההשתלות ומפורטות בחוזר מנכ”ל משרד הבריאות, המחייב את כל הרופאים. ב-1986 הוציאה הרבנות הראשית פסק הלכה, הקובע כי מוות מוחי הוא מוות. הקושי של אנשי הרבנות איננו בהכרה במות המוח כמוות לכל דבר, אלא בתהליך כיצד ועל סמך אילו מבחנים ניתן לקבוע את המוות. במשך השנים יצאו קבוצות רבנים אשר תומכים בתרומת איברים לאחר קביעת מות המוח וקבוצות אחרות של רבנים שהצהירו כי יתרמו איברים רק אם קביעת המוות תעשה על פי דרישות הרבנות (כמו למשל, נוכחות רב בועדת הרופאים הקובעת את מות המוח וכד’).
הדת היא חסם מאוד משמעותי בהחלטה על תרומה?
עו”ד ברודר, “החסם הדתי מאוד מרכזי. אנשים בשעות הקשות האלו גם אם את לא דתיים הם מתחברים לניצוץ האלוהי ולרגש היהודי ונשענים על הנושא הדתי כסיבה מרכזית לחוסר הסכמה. בהקשר הזה אני מוכרח לומר שמשרד הבריאות המרכז הלאומי להשתלות מנסים ללמוד ולנתח את הסיבות והחסמים להעדר ההסכמה ומנסים “לשבור” את החסמים על מנת להגדיל את שיעור ההסכמות. היתה תקווה ב – 2008 שחוקק מוות מוחי נשימתי שהמטרה שלו היתה לעגן בחקיקה את אותן דרישות של הרבנות כדי לאפשר להם פיקוח ובקרה על הליך קביעת המוות המוחי שעומד בדרישות ההלכה. מנגד ניתנה לנו הבטחה שאם החוק יחוקק ויתקבלו דרישות הרבנות ל הרבנות תצא בקביעה והכרזה רשמית שהיא מכירה במוות מוחי ותקרא לציבור לחתום על כרטיס אדי ולתרום אברים .לצערי למרות שכל דרישות הרבנות יתקבלו ולמרות שהחוק מיישום ללא כחל וסרק ע”י הרופאים הצהרה והכרזה זאת עדיין לא נשמעה מטעם הרבנות הראשית.. אנחנו נמצאים במהלך ודין ודברים עם גורמים מטעם הרבנות ומאמין שבסופו נגיע להסכמות ופתרונות ואז תוכלי לשמוע מרבנים מאוד מרכזיים את אותה הצהרה וקריאה לתרומת אברים שאנחנו מחכים לה שנים כה רבות. אם תצא הצהרה כזאת של הרבנות ושל רבנים מרכזיים אני מקווה שיהיה גידול משמעותי במספר ההשתלות והחותמים על כרטיס אדי יעלה”.
מה ניתן לומר לסיכום?
“הנושא טעון מורכב ומצריך הגברה של המודעות. אם באמת אנשים היו מודעים כמה זה חשוב וכמה חולים ממתינים להשתלה ואיזו מהפכה התרומה מחוללת בחיי החולים, החוזרים אחרי ההשתלה להיות אנשים בריאים לכל דבר ועניין, אני בטוח שהגישה היתה שונה. באיזון הזה של החשש לפגיעה בשלמות הגופה למול הערך של הצלת חיים, לדעתי אין כל ספק שערך הצלת חיים גובר. אני מתקשה להבין את הסירוב ואת החששות של האנשים אבל מכבד כל איש והחלטתו”.
*תגובת הרבנות הראשית ו/או הרבנים הראשיים לדברים ולנושא תרומת האיברים, טרם נתקבלה עד לרגע כתיבת שורות אלו.

לאתר אגודת אדי