פסק הדין קבע: היתה השפעה בלתי הוגנת ולפיכך הצוואה מבוטלת. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור שהוגש לבית משפט המחוזי ועסק בתביעת בן לביטול צוואת אימו המורישה לאחותו את ביתה  זאת בשל טענתו להשפעה בלתי הוגנת. הערעור הוגש בהמשך לפסק הדין שניתן בבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע, בו אוחדו שלושה הליכים ובהם צו קיום לצוואה הנוכחית, התנגדות לצו קיום הצוואה וצו קיום לצואה קודמת.

פסק הדין גולל את סיפור חייה של האם המנוחה, אלמנה שהתגוררה בביתו של בנה במשך שנים, עד חלתה במחלה קשה ואושפזה בבית חולים לטיפול. לאחר שחרורה עברה להתגורר בביתה של בתה שטיפלה בה, וממנו עברה לתקופה מאוד קצרה למוסד סיעודי ולמרבה הצער נפטרה. בתה ביקשה לקיים את צוואתה אותה מכנה בית המשפט “הצוואה שבמחלוקת”, שבה ציוותה להוריש את ביתה לבתה ואת חלוקת יתר הרכוש לשאר הילדים. הצוואה נחתמה שבועיים לאחר שחרורה מבית החולים, מה שעמד בבסיס ערעורו של הבן עימו התגוררה בטרם חלתה.

  טענות בעד וטענות נגד

טענותיו של המערער בין היתר כללו השפעה בלתי הוגנת, ניצול מצב רפואי של האם שלא היתה מסוגלת להביא לידי ביטוי את רצונה האמתי, להוריש לבנה את ביתה, בשל מצבה הרפואי. זאת ועוד טוען המערער כי אחותו הרחיקה אותו בדרכים שונות בכדי לגרום לאימו לחתום על צוואתה זו. כמו כן טען כי שימש כמטפל העיקרי באימו במשך 20 שנה וכי מימן את רכישת  הבית אותו ציוותה לאחותו וכי הצוואה אינה אותנטית וכי זויפה.

בהמשך הציג הבן המערער צוואה נוספת מוקדמת יותר, אותה ביקש לקיים. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע כאמור, דחה את טענותיו בדבר אי כשרות המנוחה לצוות את צוואתה, וקבע כי מצבה המנטלי אפשר לה להביע את רצונה ואת הבנתה, דחה את טענתו כי חתמה על הצוואה בהמשך להשפעה בלתי הוגנת  וקבע כי לא היתה  עצמאית, אבל לא היתה תלויה בבתה וגם מגוריה אצלה לא ניתקו אותה מהסביבה. גם בעובדות כי בתה מימנה את ההוצאות שהיו כרוכות בעריכת הצוואה, ליוותה אותה אל עורך הדין אין בהן כדי  ליצור תלות בה באופן בו תהיה השפעה בלתי הוגנת בכל הקשור לעריכת הצוואה.

הבן טען בערעורו שטעה בית המשפט בכך שקבע כי אימו היתה כשרה לערוך את צוואתה זו. בין היתר התבסס על מסמכים המעידים על אי התמצאות בכל הקשור לזמן ולמקום במועדים הסמוכים לחתימתה על צוואה זו, וכי למסמכים  המעידים על מצבה של האם סמוך לחתימה על הצוואה ניתן משקל רב מדי. כמו כן טען כי היתה תלויה “תלות מוחלטת” באחותו מה שמנע ממנה עצמאות הכרתית ופיזית, לא ידעה קרוא וכתוב, שפת האם שלה לא היתה עברית ובית המשפט לא נתן לכך משקל ראוי ואף דחה את בקשתו למנות מומחה רפואי ומומחה לצורך השוואה כתבי יד. מנגד טענה אחותו כי המערער לא הצליח להרים את נטל ההוכחה בדבר אי כשרות אמם לצוות בשעת עריכת המצווה את רצונה, וכן דחתה את טענותיו בדבר ההשפעה הבלתי הוגנת על אמם המנוחה. עוד טענה כי היא היטיבה עם אמה וטיפלה בה במסירות, בעוד שאחיה המערער הזניח אותה ולא טיפל בה כראוי.

 נטל הראיה ונטל השכנוע

בית המשפט התייחס לכלל המושל בדיני צוואות לפיו, אם צוואה אינה משקפת את רצון המוריש אין לקיימה, ויש לכבדה אם אכן משקפת את רצונו והדגיש עוד כי, בית המשפט חייב לנקוט בזהירות רבה בשעה שמבטל צוואה ובכך עלול הוא לסכל את רצונו של המנוח אותו יש לכבד. עוד ציין בית המשפט בפסק הדין, כי לעולם רובץ נטל ההוכחה כי המצווה חתם על הצוואה במצב של אי כשרות, על המתנגד לקיומה. הבנתו של אדם ביחס לצוואתו וטיבה נבחנת ביחס להבנה כי הוא חותם על הצוואה, לידיעה בדבר היקף הרכוש ומודעות לציפיות יורשיו עימם הוא מיטיב או מדיר מצוואתו. כשרות המצווה נבחנת במועד עריכת הצוואה, וכשרות זו אינה מושפעת ממצבו של המצווה קודם או לאחר מכן.

עוד התייחס פסק הדין לסעיף 30 לחוק הירושה ממנו עולה, כי צוואה שנעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת בטלה, ומוסיף עוד כי נטל ההוכחה כי התקיימה השפעה שכזו כאמור, מוטל על הטוען לכך, המתנגד לקיום הצוואה. זאת מסייג בית המשפט בפסיקה לפיה, כאשר מהנסיבות עולה כי קיימת תלות מקיפה של האדם המצווה בזולתו, במקרה זה על המבקש להוכיח אי קיום השפעה בלתי הוגנת. פסיקה נוספת מייחסת לנטל הראייה ולנטל השכנוע וקובעת, כי כאשר מוכחת תלות מקיפה של המצווה בנהנה מהצוואה, עליו להרים את נטל הראיה בלבד ולא את נטל השכנוע להיעדרה של השפעה בלתי הוגנת. נטל השכנוע להוכחת ההשפעה הבלתי הוגנת, נותר בידיו של המתנגד.

  ארבעת מבחני העזר

פסק הדין מתייחס לארבעת מבחני העזר הבודקים קיומה של השפעה בלתי הוגנת: מבחן העצמאות, מבחן הסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה וקובע בשקלול מבחנים אלו, טענות הצדדים ומוצגים שהובאו בפניו כי ניתן למצוא השפעה בלתי הוגנת על האם אותה לא סתרו בשל חוסר בראיות.

בית המשפט  מציין את מצב בריאותה של האם טרם עריכת הצוואה, ומצטט מסיכומים רפואיים מחסור בויטמין B12 , ירידה קוגניטיבית, בלבול והמלצה לעזרה סיעודית, ואפשרות לכך שמדובר ב”דמנציה עם הפרעה בדיבור ובתפקוד היומיומי”. בהמשך הודגש כי ההגבלה בתפקוד היומיומי היא משמעותית בחודשים שקדמו לעריכת הצוואה והחתימה עליה. בית המשפט בוחן מסמכים כרונולוגיים מיום אשפוזה, ומציג תמונת מצב בה חלה הידרדרות במצב האם, ולא מצא לנכון להורות על מינוי מומחה דבר שיחזיר את הדיון לבית משפט קמא.

בסופו של דיון קובע בית המשפט בהרכב של שלושה שופטים ובראשם ס. הנשיא, כב’ השופטת שרה דברת כי היתה השפעה בלתי הוגנת. זאת בשל חוסר עצמאות של האם, מידת התלות, היקפה ומעורבותה של בתה בכל הנוגע להתנהלות החתימה על הצוואה שציוותה את עיקר רכושה – ביתה לבת, שלא הצליחה להביא הוכחה חיובית  ולשכנע את בית המשפט כי המנוחה במחשבה צלולה וחופשית הבינה את משמעות הצוואה, זאת מציין בית המשפט ניתן לעשות באמצעות הוכחה כי המצווה נעזר בעצת עורך דין בלתי תלוי. כאן מתייחס בית המשפט שוב לעובדות ובהן הזדקקותה של המצווה לעזרה ולטיפול מסור, שניתן לה על ידי בתה. בנשימה אחת מציין את הימנעותה מהעדת עדים לחתימה על הצוואה, מה שגורם לבית המשפט להניח כי עדותם עלולה היתה לפגוע בגרסתה. לסיכום הבת לא הצליחה לסתור את טענות הבן להשפעה בלתי הוגנת וזה הצליח להוכיחה ובית המשפט קובע כי הצוואה מבוטלת.

———————————————————————————– —

עמ”ש 21783-03-15

הכותבת הינה משפטנית ואין באמור משום ייעוץ משפטי.

*בכפוף לתקנון האתר

ט.ל.ח